אירוע, חוויה, זיכרון, או כל סופרלטיב אחר שתרצו, מחבר אותי כמעט בכל רגע בחיי, עם העבר, עם החיים בדרום, עם המלחמה ועם המציאות הכה שונה היום. סגן אלישע ברמן ז"ל.
אחד מהחברים שלי בעבודתי בקמ"ג, היה אלישע. בחור נאה, בלונדי, עיניים כחולות, גבוה, מרשים את סביבתו. הייתה לו חברה, ואני זוכר היטב שאהב אותה אהבה עזה – כי כל סיפוריי החבר'ה על בילויים ונערות, ממש לא עניינו אותו. הוא ידע כי חברתו תהייה אשתו, ואכן כך היה.
היינו באותו קורס ויחד עברנו משמרות רבות, אי-שם בינות לכותלי הבטון ופלאי הטכנולוגיה. האווירה הייתה אינטימית, וכל אחד סיפר לזולתו הרבה מסודותיו האישיים. לאלישע ולי הייתה לפחות אהבה אחת משותפת: מכוניות.
הייתה לי מכונית אאודי חדשה שרכשתי במיטב כספי מהעבודה, ולאלישע הייתה וולוו ישנה. שנינו נהגנו לנסוע לצפון, מספר פעמים בשבוע, ואני זוכר שהדבר היחידי שעניין אותי באותן נסיעות ארוכות על הכבישים המשעממים היה: מתי אפגוש את הוולוו של אלישע מולי? כבר ממרחקים היינו מזהים איש את רעהו, והבהובי הפנסים הקדמיים היו ברכות השלום ההדדיות.
מאחר שמיד לאחר מלחמת יום כיפור עזבתי את קמ"ג, נודע לי מאוחר יותר - כי אלישע נהרג באותה מלחמה ארורה. אישית, לקחתי את זה קשה, ואודה ולא אבוש כי מותו מטריד אותי עד היום. אולי היה זה עוד חלל – אבל בשבילי הוא היה ההוכחה שכל המלחמות הללו יותר ממיותרות.
עם הימים, כאשר עקבתי כל פעם מחדש בספרי הנופלים, ברשימות הארוכות המתפרסמות בימי הזיכרון בטלוויזיה, חיפשתי תמיד את אלישע... גיליתי באחת הפעמים שתאריך נפילתו היה ה-16.10.73... תאריך יום הולדתי... (16.10.47).
את אלישע הכרתי במשך שנים מעטות, רק במסגרת עבודתי, אבל ליבי נצבט כל פעם מחדש, לאו-דווקא בימי הזיכרון לנופלים, ואינני יודע למה. כואב לי כל פעם כאילו רק אתמול הלך מאיתנו. בשנת 2009 באחת בנסיעתי לאחד הקיבוצים ליד באר שבע לאירוע משפחתי, הראיתי לנוסעים עימי עיקול דרך שרבות הפעמים שנפגשתי בו עם אלישע... אינני בן משפחתו, אך אין בי מנוחה בהיזכרי בו – וזה קורה לי לא מעט. רבים הנופלים ש"הלכו כך סתם בדמי ימיהם"... אבל אלישע, איך אומר: מסמל בעיניי את כל הרע באובדן, במלחמות המיותרות, ובזיכרון הכואב שאינו נותן מנוח...
