"נו" שאל אותי מכר אחד "אתה חוגג ביום העצמות?", תוך כדי שהוא מחייך חיוך רחב כאילו בזה הרגע סיפר את הברקת המאה. את ההברקה הזו שמעתי כבר עשרות פעמים מדרשנים ודוברים, בערך באותה תדירות ששמעתי רבנים שמספידים ופותחים במילים "דודי ירד לגנו... לרעות בגנים וללקוט שושנים". בטוחים שאף אחד לא אמר זאת לפניהם, ושלפחות מחצית מציבור המאזינים שלהם יתעלף, אם לא יפרוץ בבכי למשמע ההברקה הזו.
ודי התפלאתי לשמוע זאת מאותו אדם יש לציין. לא מדובר באדם חרדי אלא באדם חובש כיפה סרוגה, קטנה אפילו, שמשום מה החליט, שיום העצמאות הוא היום הנורא ביותר עלי אדמות. זה מישהו שדווקא מתגלח ל
כבוד יום העצמאות, לוקח את החופשה שניתנת לו באותו היום ונוסע לבלות עם חברים. אבל עדיין הוא דבק בשפה שנמצאת על גבי לוחות המודעות במאה שערים. שלא נדבר על ההלל. ושלא תבינו אותי לא נכון. אני לא איזה פטריוט גדול, שיוצא מדי יום וזועק עד השמיים ציונות. אני לא מתעלם מהעובדה שמערכת המשפט שלנו אינה שופטת לפי המשפט העברי, ואני לא מתעלם מזה שאנחנו לא חיים במדינת הלכה.
קראתי את כל הצדדים של אלו שבעד ושל אלו שנגד. וכמו אחרים אני בוחר לעצמי את הדרך שלי. היו שנים שהייתי יותר "ציוני" והיו שנים שפחות. אבל מעולם לא התנגדתי ליום הזה. לכל אחד יש את הפתרונות שלו, לקונפליקט הפנימי שלו. אני מכיר אנשים שלא מוכנים לקרוא הלל ביום העצמאות, אבל נוכחים בבית כנסת שבו יש אמירת הלל. אני מכיר כאלו שמקדישים את היום ללימוד תורה. אני מכיר כאלו שפשוט לא מדברים על זה.
מנגד אני מכיר כאלו שעורכים סעודת הודיה חגיגית לציון היום, ומתעקשים לקרוא הלל בברכה. כל אחד בדרך שלו. כל אחד ומה שהוא מרגיש כלפי היום הזה. אני לא מבין את רמת ההתנגדות והשנאה כלפי יום העצמאות. את אלו שעוטפים את ההתנגדות ליום הזה. בחשש לביטול תחנון באותו היום, הם גם אלו הראשונים למצוא כל מאורע כזה או אחר כדי לבטל את אמירת התחנון.
אם זה ספר תורה חדש אז לא אומרים תחנון שבוע כי הוא כמו חתן- מנהג שלא מוזכר בשום מקום אלא מתייחס רק ליום הכנסת ספר התורה. אני רואה את המתנגדים הגדולים שחוששים לאמירת התחנון ולתחושת השמחה משתתפים בהילולות, ובהם שירים, תזמורת והרבה וויסקי שהוא ספק נסך. אירועים וחגיגות שנערכים בתוך ימי הספירה, ואני יודע שהם לא שאלו לפני כן, אם זה מותר.
אני רואה חב"דניקים מתנגדים לביטול אמירת התחנון באותו היום, ואני גם יודע שהם מציינים ימים אחרים בשנה כימי גאולה, כימי משתה ושמחה מבלי שמישהו יביע על כך תמיהה. מדוע שחרור של רבי מהכלא הסובייטי הוא יום מספיק חשוב, ושחרורו של עם שלם זה לא מספיק חשוב?
אני גם יודע שהרבי עצמו - איש קדוש, אוהב יהודים, מעולם לא התנגד ליהודים - דתיים וחילוניים - אלא רק לגישות בתוך הציונות. אז מאיפה ההקצנה הזו? חבר אחד, שעלה מדרום אפריקה אמר לי, שהמתנגדים ליום העצמאות לוקים בדבר אחד וזו העובדה שהם לא חיו מספיק בחוץ לארץ. הם לא יודעים מה זה כשאסור שיראו אותך עם כיפה, שאסור לך להסתובב עם ציציות, כשאתה מיעוט זר ונרדף. האנשים שמעיזים ולמר לי שמדינת ישראל היא מדינה אנטישמית לא מבינים על מה הם מדברים. הם לא יודעים מה זו אנטישמיות, והם מעולם לא איך זה למות רק בגלל שאתה יהודי. אולי בגלל זה יש לנו את יום השואה, שבוע אחד לפני יום העצמאות.
