ל
אהוד אולמרט יש לכאורה הגנה חזקה מאוד, ואולי אפילו ניצחת, נגד הטענה ששמואל דכנר נתן 500,000 שקל לאחיו,
יוסי אולמרט - עבירת השוחד המרכזית בה הורשע במשפט
הולילנד. בכל חשבונות הבנק של דכנר לא נמצאו צ'קים כאלו שנמשכו. מאחר שחשבונות הבנק הם רשומה מוסדית - העדר רשומה למשיכת צ'קים אלה אמור להפריך את טענת התביעה ואת פסיקתו של השופט
דוד רוזן, לפיה ניתנו ליוסי צ'קים כאלו.
השופט דוד רוזן לא התמודד במישרין עם טענה זו בפסק הדין, ואין ספק שהיא תעלה בערעורו של אולמרט. ואולם, ייתכן שקריאה מדוקדקת של העדות שמסר יוסי אולמרט לחוקרי המשטרה בארה"ב, נותנת את התשובה לטענה זו.
ראשית נאמר, כי רוזן ביסס את הרשעתו של אולמרט בעניין זה על עדותו של יוסי במשטרה. שם אישר יוסי, כי קיבל מדכנר את אותו סכום בשלהי 2002, ואף אמר שהוא משער שדכנר נתן לו את הכסף כדי למצוא חן בעיני אהוד. עם זאת, יוסי אמר בתוקף שלמיטב ידיעתו - אהוד לא ביקש מדכנר שיתן לו סכום כלשהו, וכי הוא עצמו לא סיפר על כך לאהוד. בעדותו בבית המשפט חזר בו יוסי מגירסה זו והוכרז כעד עוין.
רוזן העדיף את גירסתו של יוסי במשטרה - וליתר דיוק: את החלק בו אישר את קבלת הכסף. לגבי ידיעתו של אולמרט קבע רוזן, כי הראיות הנסיבתיות אינן מותירות מקום לספק שהוא ביקש מדכנר לעזור ליוסי, או לכל הפחות ידע על כך בדיעבד.
לא דיבר על צ'קים עוקבים לכן, יש לקרוא היטב מה אמר יוסי במשטרה. הוא התפתל במשך שעות לפני שנזכר - עם או בלי מרכאות - באותם חצי מיליון שקל שקיבל מדכנר. הוא אישר שהכסף ניתן לו בצ'קים בפגישה בבית קפה ליד בית הבימה בתל אביב. הפרטים הללו היו זהים למה שאמר דכנר בעדותו, והם בבחינת פרטים מוכמנים שרק מי שהיה מעורב בסיפור יכול לדעת אותם.
דכנר טען, גם במשטרה וגם בבית המשפט, כי מסר ליוסי שישה-שמונה צ'קים עוקבים, לפרעון עתידי, בסך 80,000-50,000 שקל כל אחד. צ'קים כאלו לא נמצאו באף אחד מחשבונות הבנק שלו, ומכאן טענת הרשומה המוסדית. אבל דכנר לא נחקר על כך בידי סניגוריו של אולמרט, ורוזן קבע שאינו מסתמך על עדותו במקום בו לא נערכה לו חקירה נגדית. לכן, מה שיש הוא רק עדותו של יוסי - וזו מציירת תמונה שאיננה בהכרח זהה.
יוסי דיבר בחקירתו על כמה צ'קים, אך לא אמר שהם היו עוקבים ובסדרה רציפה. הוא לא ידע לומר האם דכנר נתן לו אותם מפנקס צ'קים אחד ומאיזה בנק נמשכו. הוא גם לא אמר שסכומיהם היו זהים; הוא רק אמר שהסכומים היו עגולים, ושלל את האפשרות שאחד הצ'קים היה על סך 100,000 שקל.
מעדותו של יוסי עולה, כי ייתכן בהחלט שהצ'קים ניתנו מחשבונות שונים, ואולי אפילו לא מאחד מחשבונותיו של דכנר עצמו. דכנר, אשר גלגל עשרות מיליוני שקלים בצ'יינג'ים, יכול היה למשל לתת צ'ק שהסב - כלומר: צ'ק שבכלל לא בא מאחד החשבונות שלו. הוא יכול היה להפקיד מזומן בצ'יינג' ולקבל צ'ק, כדי להסתיר את עקבותיו.
דכנר דאג להסוות את עקבותיו יש בזה גם היגיון. דכנר לא נתן לאיש שוחד בצורה ישירה, דהיינו: בצ'קים שלא ניתן היה להסביר אותם בצורה תמימה. את
אורי שטרית הוא שיחד במסווה של שכר טירחה עבור שירותים מקצועיים. את
אורי לופוליאנסקי ואפרים פיינר הוא שיחד במסווה של תרומות ל
יד שרה ובית מלכה. רק
שולה זקן קיבלה ממנו צ'קים אישיים - והיא טרחה להפקיד אותם בחשבונות הבנק של ילדיה. לכן, לא סביר שדווקא ליוסי היה דכנר נותן צ'קים ישירות מחשבונו ובלא שיוכל בעתיד לספק הסבר מתקבל על הדעת לקיומם.
שוב: נכון שדכנר אמר שהצ'קים היו מחשבונו והיוו סדרה, ונכון שצ'קים כאלו לא נמצאו. אך הייתה זו ההגנה שעמדה על כך שאין לייחס כל משקל לעדותו לגבי הנאשמים שסניגוריהם לא חקרו אותו בחקירה נגדית. סניגוריו של אולמרט יתקשו לאחוז את המקל משני קצותיו: גם לומר שיש להתעלם לחלוטין מעדותו של דכנר, וגם להתבסס עליה כאשר פרטיה בעייתיים.
לכן, ייתכן שבית המשפט העליון ידחה את טענת הרשומה המוסדית משום שהיא סותרת את עדותו הישירה של יוסי, שבוודאי לא היה לו אינטרס להפליל את אחיו. שאלה אחרת תהיה, האם בית המשפט העליון ילך בעקבותיו של רוזן וינקוט בכלל "פלגינן דיבורא": יקבל את גירסתו של יוסי לקבל מתן הכסף, ולא יקבל אותה בנוגע לחוסר מעורבותו וידיעתו של אהוד במתנה נדיבה זו.
