מבחיל ומפחיד

זוכרים את הסיטקום הפרוע "נשואים פלוס"? באחד הפרקים מחייב דיקן האוניברסיטה את תחנת הרדיו של הקמפוס לשדר ראיון איתו וכמובן נותן לשדרים את השאלות בכתב. אחת מהן הייתה בערך "איך אתה משלב בין היופי המהמם והחוכמה האין-סופית שלך?". זה מה שהזכיר לי הראיון עם שלדון אדלסון בישראל היום. התחושה שלי כעיתונאי, כאשר קראתי את הראיון, הייתה קודם כל של בחילה. "מה יש לך לומר למיליון הקוראים הנאמנים של העיתון, אשר הפכו אותו לעיתון הנקרא ביותר בישראל?". "אתה, שאביך היה עני, שברת את שיא ההכנסות לאדם השנה". אלו רק שתיים מהשאלות שהציגו לו עמוס רגב ובועז ביסמוט. מילא לא לשאול שאלות קשות; אבל צריך להיות גם איזשהו גבול לליקוק. חוץ מזה, אני לא זוכר מקרה של מו"ל שהתראיין לאמצעי התקשורת שבבעלותו. כאשר עמוס שוקן רוצה להביע דעה, הוא כותב מאמר. כאשר אליעזר פישמן רוצה לדבר, הוא לא עושה את זה בגלובס. להעמיד פנים שמדובר בראיון עיתונאי – זהו בהחלט שפל חדש שרשום בלעדית על שמם של אדלסון ומלחכי פנכתו. שלא לדבר על כך, שכאשר מפרסמים ראיון, החובה העיתונאית הבסיסית היא לבקש תגובות; אני מבטיח לכם שהאפשרות לבקש את תגובתו של מוזס, בכלל לא עלתה על דעתו של איש מהמעורבים בארבעת העמודים המביכים הללו.

איש לא יחשוד בי שאני מאוהדיו של נוני מוזס. יש לי הרבה ביקורת עליו ועל קבוצת ידיעות אחרונות. אבל אי-אפשר שלא להגיד לזכותו, שהוא יודע ומבין תקשורת, לקח עיתון שולי והפך אותו למעצמה. אי-אפשר גם להתעלם מהעובדה, שמוזס עשה את זה בעבודה עיתונאית קשה וממושכת, עם הרבה סיכונים והרבה פריצות דרך. צריך גם לזכור, שהוא דור שני לעיתונות ישראלית וששורשיו נטועים עמוק בישראל. את זה אי-אפשר להגיד על אדלסון. הוא פשוט רוצה לקנות את הכוח וההשפעה. הוא לא רוצה שישראל היום יהיה העיתון הכי טוב בישראל; הוא רוצה שזה יהיה העיתון הכי נקרא. הוא רוצה לשפוך כסף וכך לדרוס את המתחרים ובראשם ידיעות אחרונות. הוא לא ישראלי, הוא לא יודע לקרוא את העיתון שבבעלותו, ילדיו לא שירתו בצה"ל ולא חולקים איתנו את הקשיים והסכנות. במילים אחרות: מה שמוזס עשה בעבודה עיתונאית במשך 30 שנה, אדלסון רוצה לעשות באמצעות כספו בתוך שלוש שנים. שלא תבינו אותי לא נכון: אני לא חושב שצריך להגביל בעלות זרה על אמצעי תקשורת. זה לא עובד בכפר הגלובלי של המאה ה-21 בשום תחום, ואין סיבה לעשות את זה בתחום התקשורת. מה שכן אני חושב הוא, שצריכה להיות מידה של ענווה מצד אדם כמו אדלסון כאשר הוא מדבר על אדם כמו מוזס. ושוב: מבלי לגרוע מאותם חלקים בביקורתו של אדלסון שהם מוצדקים בהחלט, בעיקר בנוגע לחד-צדדיות של ידיעות אחרונות נגד בנימין נתניהו והדורסנות של הקבוצה.

אם מדברים על דורסנות, הרי שאדלסון עושה בדיוק את מה שהוא מאשים בו את מוזס: מתכוון לחסל את מתחרהו בכל האמצעים העומדים לרשותו. הוא מדבר של שחיקת מעמדו של מוזס, על כך שיעשה כל שיידרש, על כך שאיננו מציב מגבלות כספיות בדרכו של ישראל היום. המשמעות היא אחת: אדלסון לא ישקוט עד שקבוצת ידיעות אחרונות תהפוך לזניחה ואולי אף תיעלם. המשמעות של המהלך הזה הרסנית לחופש הביטוי. ממילא יש בישראל מעט מדי עיתונים, ומהשבוע שעבר יש שני עיתונים עצמאיים פחות (מקור ראשון שנבלע בידי אדלסון ומעריב שנבלע בידי אלי עזור). ממילא יש בישראל רק שני עיתונים משמעותיים. תארו לעצמכם מה יקרה אם יישאר אחד. כוח משחית וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט, אמר הלורד אקטון. וזה לא משנה האם הכוח מצוי בידי מוזס, בידי אדלסון או בידי מוישה גרויס. אדלסון מצהיר באופן ברור שזה היעד שלו, וזה מדאיג מאוד.

אדלסון לא רק דורסני; לדברי עצמו, הוא סחטן. הוא מתאר פגישה עם מוזס, בה לדבריו אמר לאחרון: "לא נקים עיתון, אבל רק אם תמלא תנאי אחד – שתעביר את העיתון [ידיעות אחרונות] מהשמאל הקיצוני למרכז; תמצב אותו במרכז הקשת הפוליטית". זוהי סחטנות מובהקת. אדלסון ניסה לכפות על מוזס לשנות את הקו האידיאולוגי – הלגיטימי! – של עיתונו, כתנאי להסכמתו שלא להקים עיתון מתחרה. מי שסוחט פעם אחת, נוטה לעשות זאת שוב. מי לידנו יתקע, שאדלסון לא יחליט מחר בבוקר שהקו של גלובס בנושאי כלכלה אינו נראה לו, וידרוש מפישמן לשנות את הקו כתנאי לאי הקמת עיתון כלכלי מתחרה? ואולי הוא גם ידרוש משוקן לשנות את הקו של הארץ, בתמורה לכך שיחזור להדפיס את ישראל היום בדפוס בתל יצחק? שלא לדבר על כך שכעת יש לאדלסון עוד עיתון, מקור ראשון; הוא הבטיח לשמור על עצמאותו המערכתית, אך אני לא ממש מאמין להבטחות של סחטנים.

האם אדלסון שקרן או מנותק מהמציאות? "מעולם לא נתקלתי במישהו שאמר לי שהסיקור של העיתון מוטה לטובת נתניהו". לנוכח העובדה שההטיה הזו היא מסוג העובדות שאינן צריכות ראיה (אורן פרסיקו והח"מ מספקים לכם הרבה דוגמאות), יש שתי אפשרויות: או שאמרו את זה לאדלסון והוא משקר, או שאיש אינו מעז לומר לו זאת והוא חי בעולם של אשליות. כנ"ל לגבי הגדרתו של אדלסון את עיתונו כ"עצמאי ואוביקטיבי". פרסיקו הראה לפני מספר שבועות, כיצד בני הזוג אדלסון הביאו לפרסום כתבה של עמוד שלם על רופאה מקורבת אליהם שהלכה לעולמה. אני לא מכיר עורך "עצמאי ואוביקטיבי" אחד שהיה מפרסם כתבה כזו, עם כל הכבוד הראוי לנפטרת. וכאן אנו סוגרים מעגל וחוזרים לנקודה בה פתחנו: אני לא מכיר עורך "עצמאי ואוביקטיבי" אחד שהיה מפרסם ראיון כזה עם מי שמשלם את שכרו.