מדינת ישראל צריכה נשיא, בדיוק כשם שכל מדינה צריך מי שיעמוד בראשה. המודל הנכון הוא שלנו (ושל למשל המונרכיות החוקתיות): ראש מדינה בעל תפקיד סמלי, להבדיל מרשות מבצעת בעלת סמכויות. המודל האחר (ארה"ב, צרפת, מצרים - חבורה מעניינת...), בו ראש המדינה הוא גם ראש הרשות המבצעת, מביא לכך שראש המדינה מעורב עד צוואר במחלוקות ובפוליטיקה.
הבעיה במוסד הנשיאות שלנו איננה המבנה אלא האיוש. למרבה הצער, הנשיאים האחרונים היו לא ראויים.
עזר ויצמן בגלל הפה הגדול והכספים שקיבל מאדוארד סרוסי,
שמעון פרס בגלל הפוליטיזציה הבוטה של התפקיד, ועל
משה קצב לא צריך להרחיב את הדיבור. אבל לא כל קלקול במכונית הוא טוטאל לוס, ואפילו אובדן בלמים אפשר לתקן. דומני שהנמשל ברור.
איך לתקן את הנשיאות אם רוצים לתקן מן היסוד את מוסד הנשיאות, יש לקבוע קודם כל תקופת צינון בין תפקיד פוליטי לבין תפקיד הנשיא. לא ייתכן שמי שעד אתמול בבוקר ייצג מפלגה מסוימת, ייצג ממחר בבוקר את כל העם. לא ייתכן - במובן הכי פשוט של הביטוי: זה פשוט בלתי אפשרי מבחינה מעשית. מי שרוצה להתמודד על הנשיאות, ייכבד ויעסוק שנתיים בכל דבר חוץ מאשר פוליטיקה: יכתוב, יתנדב, ינאם.
חוץ מזה, ראוי לקבוע דרישות סף לתפקיד הנשיא: גיל, שירות צבאי/לאומי, השכלה, פעילות ציבורית. אפשר גם לשקול את העברת הבחירה מהכנסת לידי הציבור, או בחירה בשני שלבים: הכנסת תבחר בשלושה מועמדים והציבור יבחר ביניהם. אחרי כל אלו, יש סיכוי הרבה יותר טוב שהנשיא שייבחר יהיה ראוי לתפקידו.
ומהו תפקידו? קודם כל: לשדר את המאחד. לא לנקוט עמדות פוליטיות, אלא לעסוק בנושאים שמעל הפוליטיקה. לא חסרים כאלו: זהות יהודית וישראלית, חיזוקו של צה"ל, חינוך, מלחמה בתאונות, בריאות. מובן שלכל נושא כזה יש היבטים פוליטיים, אך יש לו גם מספיק היבטים שאינם פוליטיים. מותר וראוי שהנשיא יקרא ל
ממשלה להשקיע בחינוך. מותר וראוי שהנשיא יסייע לעמותות המגייסות כספים לבריאות. מותר וראוי שהנשיא יקיים מפגשים בין-דתיים. בקיצור: יש המון דברים כאלו.
מעבר לכך, חשוב שהנשיא ימשיך למלא את התפקידים הרשמיים הנוכחיים שלו: חתימה על חוקים, האמנת שגרירים, חנינות. אלו הם תפקידים שיש משמעות לכך שישאו גם את חותמו וחתימתו של מי שאינו מייצג קו פוליטי, אלא את המדינה כולה. נכון שכל אלו הם עניינים בהם ההכרעה היא פוליטית, אך עדיין חשוב שהחוק יהיה של כולם ושהשגריר יהיה של כולם ושאת החנינה יתנו כולם - ואת כולם, ללא יוצא מן הכלל, אמור לייצג הנשיא.
כמה ששרה תהנה אפשר לומר על
בנימין נתניהו הרבה דברים, אבל לא שהוא טיפש ולא שאין לו ראייה היסטורית. אז למה הוא מדבר על ביטול מוסד הנשיאות? - כי זה נוח לו. אם לא יהיה נשיא, אזי מן הסתם ראש הממשלה יהיה גם ראש המדינה. תחשבו כמה ביבי יהנה מזה, ועוד יותר - כמה שרה תהנה מזה.
העיקר הוא, שנתניהו לא רוצה לראות בבית הנשיא איש מן המועמדים הנוכחיים: ודאי לא את אנשי האופוזיציה
דליה איציק ובנימין בן-אליעזר, לא את
דליה דורנר ודן שכטמן שהם בבחינת נעלם, ואפילו (ובעיקר) לא את אנשי מפלגתו
סילבן שלום וראובן ריבלין. ואז נתניהו כמו נתניהו, שולף מהמותן ומציע לכרות את העץ כולו. ולא משנה שמדובר בחוק יסוד, שאם רוצים לשנותו - יש לעשות זאת אחרי חשיבה, בדיקה, התייעצות ועוד חשיבה.
לזכותו של נתניהו ניתן לומר, שהוא לא הראשון שמתייחס לחוקי היסוד כאל מטרד. כך עשו קודמיו כאשר רצו להגדיל את מספר השרים, למנות יותר סגנים לראש הממשלה וכן הלאה. וזה אולי הדבר המדאיג ביותר: ההתייחסות המזלזלת הזו לחוקים שאמורים, כפי ששמם מלמד עליהם, להיות היסודות עליהם בנויה הדמוקרטיה הישראלית. לא מתאים לנו? - נשנה. שוב לא מתאים לנו? - נשנה שוב. נוסיף, נוריד, נמחק, נבטל, נחזיר.
קשה להאמין שהרעיון הזה של נתניהו יעבור. אבל עצם העלאתו מלמדת על תפיסה מעוותת של הדמוקרטיה כפי שנתניהו רואה אותה: כלי שרת לגחמות אישיות ופוליטיות. וזה הרבה יותר מדאיג והרבה יותר מסוכן מכל מה שהתרחש בשנים האחרונות במשכן נשיאי ישראל.
