לרשימת המחמיצן המתמיד שמשום מה טרם נכנס לספר השיאים של "גינס", הצטרף ביום העצמאות נשיא המדינה,
שמעון פרס. בראיון לרגל סיום כהונתו הקרב, הוא הזכיר לכולנו כי ההיסטוריה האישית שלו עומדת תמיד בסימן "כמעט".
בשנת 1987 "כמעט" הביא לנו שר החוץ פרס שלום בעזרת הסכם לונדון (על בסיס ועידת בינלאומית וה"אופציה הירדנית"); ב-1993 "כמעט" הוא הביא לנו שלום בהסכם אוסלו הזכור לרע; ב-1996 "כמעט" נבחר פרס לראשות הממשלה ורק אחוז אחד סורר של קולות המצביעים מנע זאת ממנו; ב-2000, היה פרס שר בממשלתו של
אהוד ברק ש"כמעט" הגיעה לשלום עם
יאסר ערפאת, ועכשיו פתאום גילה פרס, כי גם לפני שלוש שנים "כמעט" סיכם (בעל-פה) על הסכם שלום עם אבו-מאזן...
כמעט, כמעט, כמעט. ממש כמו אותו שלימזל ש"כמעט" זכה בפרס הגדול בפיס, "כמעט" העפיל לפיסגת האוורסט, "כמעט" שבר את שיא העולם בריצת 100 מ', "כמעט" זכה באוסקר.
האם הייתה זו רק יד החוקיות המייאשת של הטרגדיה היוונית, שתמיד כפתה סוף כזה עצוב לכל התרחישים? לא בדיוק. אם לשפוט את הדברים על-פי גירסת פרס - כפי שהודגמה היטב בראיון האחרון עימו - תמיד היה אחראי לכך האיש הרע התורן, תמיד הוא היה ישראלי, אף פעם לא פלשתיני!
הספד נוגה פעם זה היה ראש הממשלה
יצחק שמיר ז"ל, פעם ראש הממשלה אהוד ברק ובפעם האחרונה ראש הממשלה
בנימין נתניהו. הצדיקים למיניהם באו תמיד מן הצד הפלשתיני של המיתרס.
לכן כדאי להעלות מעט נשכחות, כדי להפריך את תיאוריית ה"כמעט" הזו נחזור בזמן רק מעט אחורה. השנה: 2000. המקום: קמפ דייוויד. הניצים: ישראל והפלשתינים. המתווכים: כרגיל, כמו עכשיו: האמריקנים.
ב-28 בינואר 2001, פחות מ-24 שעות לאחר שוועידת טאבה (הניסיון האחרון שנעשה להציל את שיחות קמפ דייוויד שקרסו) נסתיימה גם היא בכשלון, כבר נאם יאסר ערפאת מעל הבמה המכובדת של ועידת דאבוס - הכנס הכלכלי העולמי המכובד הנערך מדי שנה בעיירת הנופש השווייצרית הקטנה.
באי הכנס היו בטוחים כי ישמעו הספד נוגה למאמצי התיווך שכשלו מפיו של המנהיג הפלשתיני רודף השלום. משהו ברוח משא הפיוס שנשא קודם לכן שמעון פרס (אז, השר לפיתוח איזורי). הסניגור הקבוע של ערפאת בציבוריות הישראלית, שדווקא הדגיש בנאומו את הצורך החיוני להשיג שלום.
מצור טוטאלי הם התבדו. פרס עצמו שישב באולם, היה מזועזע. הוא שמע את ערפאת תוקף בחריפות את ישראל בנאום כיכרות קיצוני, מטיח בה האשמות נטולות כל ראיות באשר לאמיתותן.
"הממשלה הנוכחית של ישראל (ממשלת ברק - י.ר.) מנהלת מזה 4 חודשים מלחמה פראית וברברית, כמו גם תוקפנית ופאשיסטית, כנגד העם הפלשתיני" - זעק ערפאת. "היא הטילה עלינו מצור טוטאלי. חמור מכך, היא הטילה מצור זה על כל כפר ועיירה [...] היא מסכנת את הזכויות האנושיות של האזרחים הפלשתינים [...] היא סוגרת את מפעלי התעשיה שלנו, והורסת כמה מהם, כך שהיא כופה על 90 אחוזים מהפועלים שלנו להיות מובטלים".
ערפאת לא היסס גם להאשים את ישראל שהיא משתמשת באורניום רדיואקטיווי כנגד אזרחים פלשתינים.
זה היה נאום שנועד בעזרת מסכת שקרים דמיוניים להבאיש את ריחה של ישראל בעיני הקהילה הבינלאומית, כדי שזו תבין מה הרקע האמיתי לכשלון שיחות קמפ דייוויד, ומעל ערפאת תוסר כל אחריות לכשלון.
ויתורים משמעותיים ראש אש"ף ידע על-פי ניסיון העבר, כי ארה"ב תימנע מלהטיל עליו פומבית את האשמה. הוא בוודאי לא שיער, כי אחרי שיתאושש מהתמוטטות חזון השלום שצייר למען הציבור בישראל, יתמקד השמאל הישראלי בהשחרת דמותו של אהוד ברק, המועמד שהוא עצמו בחר להעמיד בראש מחנה השלום, כאיש שרק בעטיו התפוגג החלום.
בעוד הנשיא
ביל קלינטון - שבמהלך השיחות בקמפ דייוויד העלה הצעות שבמופגן כפו על ברק ויתורים משמעותיים לטובת הפלשתינים - עסק בינואר 2001 בסידורים אחרונים לקראת סיום כהונתו, התקשר אליו יאסר ערפאת.
מנהיג אש"ף - כך, לפי שבועון החדשות האמריקני ה"ניוזוויק" - שיבח את הנשיא היוצא בקול חלקות. "אתה איש גדול" - אמר הראיס. "בשום פנים ואופן לא" - הגיב קלינטון - "אני כשלון קולוסאלי ואתה עשית אותי כזה".
לדברי ה"ניו-יורק טיימס", כשנפגש קלינטון עם יורשו הנשיא ג'ורג' וו.בוש, הוא אמר לבוש כי לא העריך נכונה את ערפאת. הוא גם יעץ למחליפו בתפקיד לא לחזור על השגיאה שלו.
מאוכזב מערפאת הצרה היתה, שקלינטון כמו בכירים אמריקניים אחרים, העדיפו בדרך כלל להימנע מביקורת חריפה על ערפאת. בעוד שהיום, דואג מזכיר המדינה קרי לכוון את כל חיציו הגלויים או המודלפים רק לעבר ישראל, במימשל קלינטון העדיפו שלא לפגוע בערפאת.
כאשר נשאל קלינטון אחרי הפיאסקו של קמפ דייוויד, מה תגובתו לדיווחים כי הוא "מאוכזב מערפאת", התחמק הנשיא מתשובה ברורה והסתפק בתגובה הצהרתית פתלתלה. "אני לא חושב שכל דבר שאומר בנושא ואשר יעורר את הדברים מחדש, יתרום למצב [...] צריכים להפסיק את הרג האנשים [...] זה לא הזמן להערכות מעין אלה, זה הזמן לשים קץ לאלימות, להישאר רגועים ולחדש את המו"מ לשלום".
מזכירת המדינה דאז, מדלן אולברייט, נקטה עמדה דומה. בראיון לסי.אן.אן. אמרה: "אני שונאת להתחיל לחשוב שהוא (ערפאת) איננו הפרטנר לשלום".
אבל מי שלא ניסה אפילו להסתיר את דעתו הנחרצת ביחס למו"מ שהתנהל בקמפ דייוויד, היה הגוף המוביל באש"ף, ארגון ה"פתח". המסמך שפורסם בבטאון המרכזי של הארגון "הדיעה שלנו", בינואר 2001, נשא את הכותרת שאיננה זקוקה לפרשנות: "44 סיבות מדוע ארגון 'פתח' דוחה את ההצעות שהועלו על-ידי נשיא ארה"ב קלינטון".
לא סיבה אחת, לא שתי סיבות. הצחקתם את הפלשתינים. 44 סיבות.
מעניין כמה סיבות נותרו היום - 13 שנה אחרי - במחסנית של אבו מאזן והנהגתו, כאשר דחו את ההצעות שגיבש המזכיר
ג'ון קרי לקראת גיבוש הסכם המסגרת שלו.
