מסע אל עיירת הולדתו של אבא

שכחנו לקחת מים אצלי כבר יבש בפה לאבא שלי אין טלאי צהוב ואין לו מספר על היד הוא לא היה בגטו ורשה ולא בגטו לודג׳ ולא בגטו קרקוב לא בגטו פה ולא בגטו שם לא היה במחנה עבודה ולא במחנה כפייה לא זחל מתחת לגדרות התיל של מחנה ההשמדה. ולא טעם את הטעם המר של המלחמה שסוגרת אותך בין חומות של שכחה. שכחנו לקחת מים, אצלי בפה כבר יבש. בדרך אל כפר הולדתו אני נזכרת בזיכרונות שלו שמחלחלים אליי כמו גנים בלתי נראים שנשתלים אצלי בגוף. אבא יושב ליד הנהג פוואל ולא זוכר שהיו כל כך הרבה מפעלים בימים האפלים ההם. לא היו שלטי חוצות ופרסומות. מה אבא זוכר בנסיעה לשם?, האם הוא זוכר את היהודים שריכזו במרכז העיר וטיווחו אותם?, האם אבא זוכר את צרחות האימים של הילדים הנשים והזקנים?, בקשות הרחמים מהאל והאם אבא זוכר את השקט שבא אחר כל?. אני שואלת את עצמי בלי שישמעו שניהם מהו מהמרחק מן הגבול הרוסי?, איך נראו השיירות מה לקחו איתם, האם נצליח לברוח שנינו בזמן אם תהיה לפתע התקפה, מי ייקח אותנו ויעזור לנו. מה יש לכם לחפש שם שואל משה. אולי יגרשו אתכם אולי יפגעו בכם. יסגרו בפניכם את הדלת. "אין כלום", אבא מבטיח לי לפני הנסיעה ובכל זאת מזמין את פוואל לנסיעה הזאת בסך בכול מאה דולר. לזיכרון שלו אני טרמפיסטית. ארץ יפה מישורית. אפשר לעבור אותה בטיול אופניים או בהליכה למיטבי לכת, ככה עברו אותה עד לגבול הפולני טיול למיטיבי לכת. כשישנת המשיכו כולם ואתה נשכחת על העגלה, כשפקחת עיניים חשכו השמים. ילד פליט. כשאנו מגיעים לכפר הקטן כפר הולדתו של אבא קרשנושלץ, רק מקום אחד אפשר למצוא, הכול השתנה. במונית חזרה לורשה מתכנסת בי קינה קטנה. בית הכנסת מבנה לבן גבוה מבנה משופץ עם חלונות קטנים. קבר אחים שנכנסות בו משאיות כל כמה שעות ומעמיסות חיטה. מתחת לבטן רוחשים חיים של יהודים שאינם נושמים אוויר. מרחוק עומדת אנדרטה ובו שמות של 50 יהודים מתוך קהילה של 2000 יהודים. השוחט, המלמד וחלק מאנשי הקהילה, אב ובן, אחים. ואבא זוכר את השוחט הביריון שהיה גיבור ולקח איתו יחד אל האש בתוך בית הכנסת את החייל הגרמני יימח שמו. אחר כך הוא נזכר שהוא ואחיו אהרון ניקו את השטח מהזוועה. שני ילדים קטנים שגרו בסמוך לבית הכנסת שני בתים ליד ששמעו את הצעקות והצטרכו לנסות לטהר את המקום הקדוש. אין יותר יהודים בקרשנושלטץ, אין יותר בית כנסת פעיל, אין אפילו מוזאון מבית הכנסת הכול נעלם ונשכח. כששאלנו אנשים ברחוב היכן בית הכנסת חלקם אמרו שאינם יודעים והיו כמה שהסבירו איך להגיע. עכשיו במונית איזו מועקה צפה ועולה ואני מתבוננת ביערות ושואלת מה המרחק עד לגבול הרוסי... לשם ברחו בני המשפחה כשהבינו שצריך להציל את חייהם.