הברית שבין הפתח לחמאס מוכיחה בעליל שישראל נאלצת עכשיו לאכול את מה שבישלה ביום האתמול. הדברים אמורים בכך שבשיחות עם הפלשתינים היא העדיפה להחרים את ארגון הטרור, להתעלם מנוכחותו ומכוחו ולהתייחס כפרטנר לשיחות רק לרשות הפלשתינית, בניצוחו של אבו מאזן.
אלא שזו הייתה טעות גסה מלכתחילה והוכחה ברורה לאי קריאת המפה הנכונה מצד ישראל. הגם שאבו מאזן חולש בפועל על הרשות הפלשתינית כיושב-ראש שלה - הוא בסך-הכל מריונטה; סוג של בובה חלשלושה, התלויה על חוט.
האמת ניתנת להיאמר שאבו מאזן מעולם לא הצליח להוכיח, מעשית, שהוא אכן מייצגו של העם הפלשתיני כולו. החמאס, לעומת זאת, בראשות איסמעיל הנייה, היה תמיד הגורם הדומיננטי והאקטיבי, שהכתיב את הטון בקרב אחיו, בני עמו.
ככל שמתהדקת הברית בין הפתח לבין החמאס - מתגברת עוצמתו של ארגון הטרור בראשות הנייה ומתקרבת יותר ויותר מפלתו של אבו מאזן. התחזית הברורה היא שהוא יידרס, מהר וברגל גסה, על-ידי יריבו, המחכה לו בפינה.
הידברות הכרחית את המצב הזה לאשורו חזינו עוד לפני שנה ומחצה. ברשימה, תחת הכותרת, "צריך להידבר עם החמאס", שהתפרסמה באתר זה ב-14.11.12, קבענו שבסופו של דבר יוכרע אבו מאזן על-ידי החמאס וייעלם מן המפה, עוד בטרם יצליח להגשים את חלום המדינה הפלשתינית העצמאית שלו. ציינו אז שזו בהחלט סיבה טובה להידבר עם האויב הזה, ששמו חמאס, ושכדי להיערך לשיחות עימו ניתן, בהחלט, לבלוע גלולה מרה נגד בחילה, כפי שנהג לעשות זאת בשעתו
יצחק רבין, כל אימת שהיה עליו להיפגש עם
יאסר ערפאת. הטעמנו כי הידברות שכזו רק עשויה להחליש את האיסלאם הקיצוני ולהוציא את הרוח מהמפרשים שלו, שאם לא כן - נקבל, בסופו של דבר, את הג'יהאד המוסלמי, הגרוע מהחמאס עשרת מונים.
הידברות ישראלית עם איסמעיל הנייה, מנהיג החמאס, היא עכשיו צורך השעה המיידי. בהנחה שארגון הטרור הנוכחי תאב לקבל את חלקו בעוגה הפלשתינית - לא תיוותר לו ברירה אלא לרכך את עמדותיו הקיצוניות כלפי ישראל ולשלם את המחיר ששילמו קודמיו - ערפאת ואבו מאזן.
