יקוב הדין את ההר

אין ספק שהעונש שגזר דוד רוזן על אהוד אולמרט הוא חמור מאוד. רוזן קיבל למעשה את בקשת המדינה, שדיברה על עונש של לפחות שש שנים ולא נקבה ברף העליון של בקשתה. אין גם להתעלם מכך שאולמרט חויב לשלם קרוב ל-1.6 מיליון שקל. אם אולמרט לא יזוכה בעליון, לפחות באופן חלקי, קלושים הסיכויים שעונשו יופחת בצורה משמעותית. העונש עומד במבחן מדיניות הענישה המקובלת ובמבחן אחידות הענישה בתיק (על זה נאמר עוד כמה מילים בהמשך), ובמקרים כאלו נוטה ערכאת הערעור שלא להתערב. לא לחינם קבע המחוקק לפני שנים אחדות, כי העונשים המירביים בעבירת השוחד יועלו לעשר שנות מאסר למקבל השוחד ולשבע שנות מאסר לנותן השוחד. בצדק חוזרים ואומרים בתי המשפט, כי מדובר בעבירת השחיתות החמורה ביותר, שמרקיבה את השירות הציבורי ופוגעת במישרין בתושבי המדינה. אין זה מפתיע שכבר התורה הזהירה על עבירה זו, ושחז"ל צפו שעונשו של מקבל השוחד יהיה עיוורון. אחרי שאמרתי את כל זה, אני מבקש להכניס למשוואה עוד גורם: ההשלכות הציבוריות והכלכליות שמעבר למאסר. אהוד אולמרט – כל זמן שהרשעתו בפרשת הולילנד עומדת בעינה – גמור מבחינה ציבורית וגם אישית. נתחיל מזה שיש לו קלון, האומר שבמשך שבע שנים לאחר שחרורו מהכלא לא יוכל להתמודד על משרה ציבורית ובמשך עשר שנים לא יוכל להתמודד לכנסת. בשביל אדם בן 69, זהו כמובן סוף הקריירה הציבורית. משמעות הקלון היא גם שאולמרט לא יוכל להתמנות במשך חמש השנים הקרובות לדירקטור בחברה ציבורית או בחברה פרטית שהנפיקה אג"ח. כל חברה פרטית בה הוא דירקטור כיום, תהיה חייבת לפטרו מיידית. היא אומנם תהיה רשאית למנותו מחדש, אבל אני מתקשה לראות מי ממנה אותו לדירקטור בחברה משמעותית. הרי מי שממנה ראש ממשלה לשעבר לדירקטור, עושה זאת בעיקר בשביל קשריו; ולאולמרט לא יהיו הרבה כאלו בעתיד הנראה לעין. הוא גם לא ישוב להיות אורח מכובד בפורומים בינלאומיים. אפילו להיות עורך דין הוא לא יוכל, כי סביר להניח שרשיונו יישלל בעקבות ההרשעה. ושוב צריך להבהיר משהו: אני לא מרחם על אולמרט. הוא מקבל את העונש הראוי לו. אני גם סבור שהוא לא נענש על שורה ארוכה של עבירות שביצע לאורך שני העשורים האחרונים. אני גם משער שזה לא העונש האחרון שהוא צפוי לספוג בעתיד הקרוב. אני רק אומר, שצריך להסתכל גם על הענישה המאוד-משמעותית שמעבר למאסר ולקנס.

אני מודה שעונשו של אולמרט הפתיע אותו בחומרתו, אבל מבקש להגיד להגנתי שהעובדה שאורי שטרית קיבל את העונש החמור ביותר – הייתה צפויה. כאשר מסתכלים על תיק הולילנד, העבירות בהן הורשע שטרית היו החמורות ביותר: הוא קיבל שוחד של 1.8 מיליון שקל במשך חודשים ארוכים, לעיתים בתשלומים שנראו כמו שכר חודשי, וביצע עבירות של הלבנת הון ורישום כוזב במסמכי תאגיד כדי להסתיר את השוחד. לשם השוואה: הסכום הזה גדול פי שלושה מהסכום שקיבל אולמרט, אשר לא הורשע בעבירות נלוות. אם כבר, אז הפער הקטן בין שטרית לבין אולמרט הוא הטעון הסבר. בהינתן ההבדלים המשמעותיים במעשיהם, הנימוק היחיד לכך שאולמרט כה קרוב לשטרית בעונשו, הוא הפער במעמדם. שטרית היה מהנדס העיר – תפקיד חשוב, אבל ודאי לא כמו של ראש העיר וכמו של שר בכיר. רוזן פותח את גזר הדין בין היתר בציטוט פסיקה ענפה, לפיה ככל שהדרג גבוה יותר – העונש חמור יותר. יש בכך היגיון ברור: אדם בכיר צריך להיות מופת להתנהגות תקינה וחוקית, ועונשו יהיה כבד כאשר יחטא לכך.

לפני כחודש ספג רוזן מכה לא קלה ליוקרתו, כאשר בית המשפט העליון התערב בצורה משמעותית בענישה שקבע. רוזן הטיל שמונה שנות מאסר על הנוכל אריק קליין, "ממציא מדבקת הפלא", בעוד שותפו עמוס בוחניק נדון רק לעבודות שירות. העליון קבע שהפער גדול מדי, גם בהתחשב בכל ההבדלים בין השניים, והפחית שנתיים מעונשו של קליין. התערבות בהחלט נדירה, גם במהותה וגם בתוכנה. אין ספק שרוזן הפנים את הלקח, ולכן איננו רואים פערים גדולים בין העונשים בתיק הולילנד. יכול להיות אפילו שהפערים קטנים מדי. כאמור, לא בטוח שהבדל המעמד בין שטרית לאולמרט מצדיק שכל הפער ביניהם יהיה שנה. מאיר רבין קיבל שוחד בסך 1.4 מיליון שקל – פי שבעה מאשר אלי שמחיוף, והוא גם היה בורג מרכזי במכונת השוחד של שמואל דכנר. למרות זאת, עונשו חמור רק ב-40% מזה של שמחיוף, או אם תרצו – עונשו היחסי של שמחיוף (בחודשי מאסר לכל שקל של שוחד) גבוה פי חמישה משל רבין. אז נכון ששמחיוף היה עובד ציבור ורבין היה מתווך לשוחד, אך עדיין הפער נראה קטן מדי. ואילו דני דנקנר נדון לשלוש שנות מאסר על שוחד בסך 1.3 מיליון שקל – עונש זהה לשל קלנר, שהורשע במתן שוחד בסך 2 מיליון שקל. כשלעצמי, אני לא חסיד של אחידות הענישה, ודאי לא כעיקרון מנחה בעל משקל רב. אבל הפסיקה סבורה אחרת, ואולי בית המשפט העליון יחשוב כך גם לגבי חלק מן העונשים במשפט הולילנד.

דבריו החריפים והמוצדקים של דוד רוזן על עבירת השוחד הם חזרה על קביעות קודמות, בתוספת נופך משלו. מן הסתם הם ישמשו בתי משפט בעתיד, במיוחד בתי משפט שלום. מעבר לתיק הנוכחי, האמירה החשובה שלו מצויה בביקורת הנוקבת שהוא מותח על תיקון 113 – הבניית שיקול הדעת בענישה. עוד לא יצא לי לשמוע שופט אחד שאוהב את התיקון הזה, אבל גם עוד לא נתקלתי במי שאומר את הדברים בצורה כה גלויה ואפילו בוטה כמו רוזן, שכדרכו אומר את אשר על ליבו. השאלה היא מה יקרה בעקבות אמירה זו. לאחר שרוזן קבע בהכרעת הדין שהפעלת מאכער היא שוחד, הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק שנועדה לקבע את הדברים. לא נראה שמישהו ירוץ עם הצעת חוק דומה לגבי תיקון 113: זה הרי לא משהו שניתן לנופף בו לתקשורת ולמצביעים. אבל ראוי מאוד שמשרד המשפטים יבחן מקרוב את הנושא, ישמע בצורה ישירה מה חושבים שופטים, תובעים וסניגורים, ויכניס את התיקונים החיוניים. בעיקר חובה לתת לשופטים יותר שיקול דעת לגבי חריגה ממתחם הענישה, למשל כאשר מדובר בנאשם חולה או בנסיבות אישיות טראגיות.