מבקר הדוח

מסקנה מתבקשת מדוח מבקר המדינה היא, שרב-ניצב יוחנן דנינו חייב ללכת הביתה. היום. המשטרה בראשותו, מוצא המבקר, מפרה על בסיס יום-יומי ובצורה שיטתית את כל הוראות החוק הנוגעות למעצרם וחקירתם של קטינים. לפי המדגם המובא בדוח, מדובר בין היתר ב-3,200 מקרים בשנה של חקירת קטינים בלי נוכחות קרוב משפחה מבוגר ובאותו מספר של מקרים בהם לא נמסר לקטינים שזכותם להיות מיוצגים בידי עורכי דין. שוב: 3,200 מקרים. זה אומר: עשר פעמים ביום. וזה לצד אלפי מעצרים מיותרים, חקירת קטינים בשעות הלילה והעדר נהלים ליישום הוראות החוק. משמעותם של הנתונים הללו היא, שהמשטרה שמה פס על החוק – וזה חייב להיות בכל הרמות. כי אם החוקר הזוטר היה יודע שמפקדו יקפיד על הוראות החוק, הוא לא היה מעז להפר אותו. ואם המפקד היה יודע שמפקדו-שלו יקפיד, הוא היה דואג לכך שפקודיו יקפידו. וכך זה הולך מעלה-מעלה, עד רמת המפכ"ל. זלזול בוטה שכזה בחוק ספציפי יכול להתרחש רק בארגון בו יש אווירה של זלזול בוטה בחוק בכלל. זה מצטרף למקרים הרבים בהם מתגלה רק בבית המשפט כיצד המשטרה פוגעת בזכויות עצורים ונחקרים. זה מצטרף לנתוני הסנגוריה הציבורית, המגלים גם הם שהמשטרה פוגעת בזכות ההיוועצות בעורך דין. זה מצטרף למקרים המתועדים הרבים של ניידות החונות על המדרכה, ולאחרונה – רכבו של דנינו עצמו בחניה כפולה. זו בדיוק האווירה עליה אני מדבר: המשטרה שמה את עצמה מעל החוק. זה הרבה יותר מסוכן לחברה ולדמוקרטיה מאשר כל פעילות פשיעה שהיא. ועל זה המפכ"ל חייב לעוף. אבל אל תדאגו: זה לא יקרה. למה? – כי אנחנו חיים בישראל.

השר יצחק אהרונוביץ הורה לצמצם את מספר הרשיונות לכלי ירייה. אז הוא הורה. הדרג המבצע במשרד לביטחון הפנים פשוט לא ממלא את ההוראה. רשיונה של חברת החשמל מחייב אותה להקים מערך מחשוב לפי מרכזי רווח. אז הוא מחייב. העובדים פשוט לא הסכימו וזה לא קרה. הממשלה קבעה שתבוצע רפורמה מקיפה ברשות מקרקעי ישראל ושילמה מיליונים לעובדים. אז היא קבעה. העובדים קיבלו את הכסף והרפורמה בוצעה, אם בכלל, בצורה שונה. למי שמקונן על הפגיעה בזכויות עובדים בישראל, כדאי לשים לב למקרים הללו שמתאר מבקר המדינה. מקרים בהם העובדים עושים כרצונם, ולא משנה מה מורה השר ומה קובע הרישיון ומה מחליטה הממשלה. וזה לא רק העובדים החזקים והבריוניים של חברת החשמל או של הנמלים או של נתב"ג. זה הולך לאורכו ולרוחבו של השירות הציבורי. ממש כמו ב"כן, אדוני השר", בהבדל אחד – שם זה היה מצחיק מאוד, פה זה עצוב מאוד.

שוב דליה איציק ושוב נסיעה לחו"ל ושוב התנהגות שעל גבול הפלילי. בשנת 2004 היא הגיעה לחתונתו של אהרון פרנקל במונטה-קרלו (יחד עם שמעון פרס, בנימין בן-אליעזר וחיים רמון), כאשר ההוצאות – בשווי אלפי דולרים – מומנו בידי פרנקל. איציק טענה שלא הייתה לה ברירה אלא להשתתף בחתונה משום שנלוותה לפרס במסעו לארה"ב. תירוץ מגוחך, חייבים לומר, כאילו שהיא לא יודעת לטוס לבדה מניו-יורק לתל אביב. איציק ננזפה אז בידי ועדת האתיקה של הכנסת. כעת מגלה המבקר, כי שנה מאוחר יותר התלווה בעלה של איציק לרעייתו, שהייתה אז שרת התקשורת, בנסיעה לארה"ב שמומנה בידי גוף פרטי. איציק לא ביקשה וממילא לא קיבלה אישור לכך, דבר המהווה עבירה לכאורה על חוק המתנות. הנימוק שלה: לא היה צריך אישור כזה. שוב: מגוחך. הרי המבקר אומר במפורש שכן היה צריך. חוץ מזה, איציק לא הבינה בעצמה שבעלה לא יכול לקבל נסיעה במתנה? אני לא יודע מה פוסל יותר את איציק מלהיות מועמדת לתפקיד נשיא המדינה: העבירות שלה או ההסברים המגוחכים שלה. האם העובדה שהיא נהנתנית ששמה פס על החוק, או העובדה שהיא חושבת שכולנו מטומטמים. כך או כך, היא פסולה.

מבחינת השיטתיות, מאיר שטרית הרבה יותר חמור מאשר איציק. לפי הדוח, רעייתו התלוותה אליו ארבע פעמים בנסיעות לחו"ל על חשבון גורמים פרטיים, בשנים 2006-2003. היה זה בנסיעות לארה"ב, יוון, צרפת, גרמניה ושווייץ כאשר שטרית כיהן כשר במשרד האוצר וכשר התחבורה. גם שטרית נתן הסבר שאינו מתקבל על הדעת. לדבריו, "אמנם קיים נוהל מתנות, ואכן שרים רבים ואני בתוכם קיימו נוהל זה במלואו, [אך] איש לא ייחס זאת לנסיעות". שוב: זה זלזול באינטליגנציה של שטרית עצמו וגם שלנו. הוא הבין שאגרטל ב-200 שקל מהווה מתנה אבל לא הבין שנסיעה ב-2,000 דולר מהווה מתנה? ולא עלה על דעתו לשאול? שטרית גם מתעקש שבדרך כלל הוא שילם את הוצאות נסיעתה של רעייתו. אך מה לעשות שהמבקר מצא שהאמת שונה. לשטרית אין עבר בעייתי כמו של איציק, אבל ההתנהגות שלו פגומה ובעייתית לא פחות משלה. לכן, מבחינה ציבורית – לא ניתן להשלים עם כך שהוא יהיה נשיא המדינה.

לא לחינם ניסה בנימין נתניהו למנוע את פרסום הפרק בדוח העוסק בזרים שאינם בני הרחקה – 54,000 מסתננים מאריתריאה ודרום סודן שהממשלה החליטה שלא להרחיק מהארץ. המבקר קובע שיש כאן כישלון ענק: גם בטיפול בזכויות היסוד של המסתננים וגם בהתעלמות מהמצוקה הקשה של תושבי דרום תל אביב. נתניהו מתגאה, ובצדק, בכך שממשלתו הצליחה לעצור את כניסתם של המסתננים דרך גבול מצרים. אבל אלו מהם שכבר כאן – בהם אין טיפול של ממש, בבחינת לא לבלוע ולא להקיא. גם לא מצליחים להרחיק אותם וגם לא נותנים להם זכויות אנוש מינימליות. ואילו זעקתם של תושבי השכונות נופלת על אוזניים ערלות, למרות שהמבקר מוצא שיש לה בסיס מוצק מאוד. תהיו בטוחים שנתניהו יגיב בדרך שהוא יודע הכי טוב: יטיל על מישהו לטפל בנושא ויכריז שהוא יפתור את הבעיה בצורה מהירה ונחרצת. ואז יישאר לחכות רק לדוח המעקב של המבקר, שמשום מה יש לי תחושה שהוא עתיד לגלות ששום דבר ממשי לא השתנה.

יוסף שפירא חוזר לימים שלפני מיכה לינדנשטראוס בכך שהוא כמעט ואינו מפרסם שמות. גם כאשר למחדלים יש אבות מאוד ברורים, הוא מסתפק בציון תארים בלבד. זוהי טעות קשה. הכוח האמיתי היחיד שיש למבקר המדינה הוא החשיפה התקשורתית, ואם להיות בוטה יותר – ההוקעה הפומבית של מי שאחראים לממצאים שהוא מעלה. אם האחראים יכולים להסתתר מאחורי מסך של אנונימיות, הם אפילו לא יצטרכו להתבייש במעשיהם ובמחדליהם. הם לא ישלמו במשרותיהם, הם לא ישלמו במעמדם, הם לא ישלמו במשכורתם – ועכשיו לא ישלמו אפילו בכבודם. אז איזו הרתעה תהיה? טעות שנייה של שפירא היא היקפו של הדוח. 42 פרקים ב-1,600 עמודים – 40 עמודים לפרק. וזה בנוסף לחלקים האחרים של הדוח השנתי ולדוחות המיוחדים. אף אחד לא יכול לקלוט כזו כמות. גרוע מכך: כולנו כבר מתחסנים מפני הגילויים. אז עוד אי-סדרים ועוד מינהל לא תקין ואולי אפילו עוד קצת שחיתות. ביג דיל. קראנו כאלו לפני חודשיים, נקרא כאלו בעוד שלושה חודשים. הביקורת חייבת להיות הרבה יותר ממוקדת והפרסום של הממצאים חייב להיות הרבה יותר חד ותמציתי.