תיקון ההסדרים

"אם אני הייתי צריך להחליט על-פי מאוויי, היא הייתה הולכת לכלא. אבל אני נמצא במסגרת, יש לי כאן את ההלכות של בית המשפט העליון, שאני מאוד מכבד ואני מרכין את ראשי ברצון". דבריו של השופט דוד רוזן, בתום הדיון על הסדר הטיעון עם שולה זקן במשפט הולילנד (15.4.15). קודם לכן אמר רוזן, כי לדעתו עונשה של זקן היה צריך להתחיל מחמש שנות מאסר - בעוד הסדר הטיעון קובע 11 חודשי מאסר בלבד. רוזן אינו השופט היחיד שמתבטא כך. אין זה מחזה נדיר למצוא שופט, המכבד הסדר טיעון למרות שלדעתו ההסדר מקל מאוד ואפילו מקל מדי. אבל כל עוד ההסדר אינו בלתי סביר בעליל - קובעת הלכת פלוני הידועה של בית המשפט העליון (משנת 1991), כי יש לכבד אותו. ומה זה "בלתי סביר בעליל?" כמובן שלא ניתן למדוד, אבל אם ההסדר עם זקן היה חודש עבודות שירות, רוזן לא היה מקבל אותו; ואם רוצח היה מקבל 11 חודשי מאסר, גם ההסדר הזה היה נפסל. כלומר: זה צריך להיות משהו על גבול הטירוף, ולמרבה המזל הפרקליטים והסניגורים אינם מטורפים. התוצאה היא, וכבר עמדנו על כך בעבר, שחלק גדול מן התיקים נסגרים בענישה בה לבית המשפט אין כל חלק. סליחה, יש לו חלק: הוא נותן אישור בדיעבד להסכמות אליהן הגיעו הצדדים. כך שבפועל, גופי התביעה (הפרקליטות, המשטרה, רשות המיסים וכן הלאה) הם במידה רבה גם הגופים שקובעים את רמת הענישה. ואז השופטים נאלצים להסתמך על אותה ענישה מקובלת, כאשר הם באים לגזור את העונש בתיקים ללא הסדר. נכון שענישה בהסדר תמיד תהיה קלה יותר, אבל בית המשפט יתקשה מאוד להטיל חמש שנות מאסר ללא הסדר, במקום בו עם הסדר יש שישה חודשי עבודות שירות. מצד שני, הסדרי טיעון הם כורח בל יגונה. כל עוד בתי המשפט מוצפים (והסיבה לכך היא נושא למאמר נפרד), וכל עוד גם עבירות פעוטות יש לסיים בהליך פלילי ולא בהליך מינהלי, אין ברירה אלא להגיע להסדרים. אחרת, התיקים יישמעו באיחור ענק והמשפטים יאבדו כל טעם. ובלי לדעת מה יהיה העונש, רק סניגור שיצא מדעתו ימליץ ללקוח משוגע להסכים לכך. האם יש פתרון? האם ניתן להחזיר את השיפוט לשופטים, מבלי לסתום את בתי המשפט בהמוני תיקים - רובם פעוטים - שכיום מסתיימים ללא צורך בבזבוז זמן שיפוטי ומשאבים ציבוריים? יורשה להציע את המתכונת הבאה: הסדרי טיעון בהם ייקבע מתחם ענישה ולא עונש מדויק, לצד הסדרים סגורים שיבואו בגישור פלילי. ההצעה שלי היא, שהסדרי טיעון ייעשו ככלל בתוך מתחם של ענישה ולא בעונש סגור. כדי להקטין את הסיכון שלוקח הנאמן על עצמו, ניתן לקבוע שהמתחם יהיה - נניח - של 50%. כלומר: בין שנה לשנה וחצי, או בין שנתיים לשלוש. אפשר כמובן להציע כל מספר אחר, לאור הענישה המקובלת. בית המשפט הוא שיגזור את העונש בתוך המתחם, וכך גם ייכנסו הצדדים למסגרתו (הבעייתית אך המחייבת) של תיקון 113 לחוק העונשין. אם ירצו הצדדים להציג הסדר סגור - דהיינו: עם ענישה מדויקת - יהיה עליהם לעבור הליך של גישור פלילי. בהליך זה מעורב שופט מכהן, הנחשף לחומרים ומציע לצדדים כיצד להגיע להסכמות. עובדה זו תכניס לתמונה גורם שיפוטי, אשר אומנם אינו דן בתיק, אך מכיר אותו ותורם את מבט-העל הציבורי ואת השיקולים הרחבים המנחים שופטים. אם אין מספיק מגשרים פליליים, אפשר לשכור לשם כך שופטים בדימוס. ההוצאה אינה גדולה, והתועלת הציבורית שווה את ההשקעה - מה עוד, שיותר מגשרים גם יחסכו בסופו של יום יותר זמן שיפוטי ומשאבי תביעה. הנקודה העיקרית היא, שהמצב הנוכחי אינו בריא ואף אינו תקין. לא במקרה עלתה כבר לפני מספר שנים הדרישה לעגן בחקיקה את נושא הסדרי הטיעון - ולא במקרה משרד המשפטים לא ממש מהר. נא לא לשכוח, שאותו משרד הוא גם ביתה של הפרקליטות, ולה כנראה המצב הנוכחי מאוד נוח. אבל עצם העובדה הזאת מלמד, שיש לשנות את המצב הנוכחי, בו אותו גורם הוא בפועל גם התובע וגם השופט. החזירו את השיפוט לשופטים.