את דני הכרתי בעבודתי הזמנית, הוא הי האח הראשי; בניגוד לאחים אחרים הייתה בו האכפתיות. הוא היה שתלטן, מישהו שלקח אחריות וראה בעבודתו אתגר עצמי, הוא היה אדם חזק, בעל יצר שליטה, שרצה להשפיע על סביבתו.
הייתה ב, את אותה נטילת אחריות, של מפקד. ואכן המשמעת והסדר שהשליט במחלקה, השפיעו, ללא ספק על החולים לטובה. את כל אלו הוא הצליח להכניס לחיים האומללים של המטופלים במקום.
היה בו את האומץ להכיל את הדברים הקשים של המקום, ולהשפיע על המטופלים מנקודת המבט השפויה של חיים מסודרים. הוא היה סלע איתן בתוך השיגעון הגדול, מן מגדלור בתוך החושך הגדול, "החשכה הנראית", כפי שקרא מישהו בספר על השיגעון.
הטיפולים שעברו החולים, כגן שוקים חשמליים, לא היו דברים מזיקים, כפי שהם הוצגו ב"קן הקוקיה" (ובעוד סרטים רבים), אלא להפך, חולים רבים חוו בעקבות הטיפולים הללו שיפור ניכר במצבם! כמי שצפה בדברים מבפנים, אבל לכאורה מהצד, כמי שלא היה מעורב, בתור חלק מהצוות הזוטר, בטיפולים הללו – אני יכול להעיד עליהם כמשהו חיובי ביותר, שאפשר להציגו כהתאמת האנשים למסגרת נוקשה – אבל למעשה זה פשוט לרפא טירוף ולהרגיע אנשים שמשתוללים.
דני היה הוכחה שבעצם דמותה של האחות הראשית, בקן הקוקייה, היא מעוותת ומלאכותית. דני לא נכנס מעולם לעימות עם שום חולה, הוא ניסה להסיט את הכוונות הכי מטורפות לכיוון שפוי של היגיון וסדר. הסרט קן הקוקיה היה לא יותר מאשר שיקוף של מציאות הביטניקים והסמים, ששלטה בשנות השישים בארה"ב. היה זה ביטוי למהפכה שניסו הצעירים לעשות כנגד הקפיטליזם האמריקני הבוטה.
ראיתי חולים שעזבו את בית החולים ועדיין חזרו לבקר. היו אחרים שאחרי שעזבו ולא חזרו לבקר. לפי דעתי האחרוים היו אלו שנרפאו באמת. בית החולים אינו צריך לשמש כמקום חיובי וטוב, חולים לא צריכים להתגעגע לבית החולים – זוהי חוויה קשה שחולים צריכים ללמוד ממנה לא להגיע אליה יותר. כמו כל מחלה, חוויה זאת אמורה להיות חוויה מתקנת ולא חוויה חיובית – בעצם היותה שלילית היא עושה את העבודה.
הניסיון להציג את בית החולים כבית שני, כפי שהוא מוצג ב"קו הקוקייה", כמשהו שמקלקל את החולה ומזיק לו, הוא ניסיון שקרי ומזיק.
