בכל הפעמים הקודמות בהם זוכו אנשי ציבור ובכללם אולמרט, טחנו לנו טוב טוב בראש גורמי המשפט, כי אנשי ציבור מורשעים בהיקפים נמוכים יותר מאשר שאר האוכלוסייה, כי לאמת המשפטית יש כללים משלה וכי יש ספים הקשים למעבר על-מנת להחליט שאמת שמאמינים בה, אפילו בכל הלב, היא אמת משפטית.
ומה למדנו מהשופט רוזן? ממנו למדנו שיש אמת אחת ואחת בלבד, האמת היא מה שקרה בפועל, על האמת הזו יש גרסאות רבות, חלקן נוצר
בתום לב, חלקן נוצר במזיד, ותפקידו הראשון והבולט של השופט הוא לפזר את האובך, ולהציג לכולנו את האמת, האמת שבסבירות הרבה ביותר משקפת היטב את המציאות.
שופט שמתרץ זיכוי של איש ציבור בפער בין האמת המשפטית לאמת ההיסטורית, מודה בפועל בכישלונו, מודה שהוא מקבל בפועל את שכרו לחינם, כי כאמור עיקר תפקידיו בסוף המשפט הוא לבור את התבן מן הקש, ולבוא אלינו, אל הציבור המשלם לו, עם מוצר מוגמר שהוא האמת ההיסטורית, ואם הוא בא אלינו עם סיפורי מעשיות על "אמת שיפוטית" משמע בד"כ שלא התאמץ דיו לרדת לשורש האמת.
יכול לבוא שופט ולומר, השתכנעתי שאין דברים בגו, לעומת זאת יכול הוא לבא ולומר השתכנעתי והרשעתי, אך אינו יכול לחזור אלינו עם סיפור סלון של יום שישי ומשהו כמו "יש לי הרגשה מאוד לא טובה אך לא הייתה לי ברירה ואני חייב לזכות", הרהורים כאלה מקומם לעיתים רחוקות ביותר במשפט בוזגלו, שם בוזגלו יכול להינות מן הספק, אך אין מקומם בשום פנים ואופן אצל אנשי ציבור בייחוד כאלה אשר סביבתם לוחשת ורוחשת כספים שעפים מצד לצד ללא בקרה, מבלי שלמישהו זה אכפת.
במקרה של נאשמים בכירים ובכללם אולמרט שהתחמקו בעבר מעונש כי "לא ידעו" "לא שמעו" "לא הייתה להם כל כוונה", אנו חייבים להסיק אפילו בלא כל עדות, בייחוד כאשר יש עדויות, שהם יודעים הכול, שהם שומעים הכול, שכל דבר שהם עושים הם עושים בכוונה, בייחוד אם מדובר במסכת כה רחבה של אנשים, פעולות, ושנים לאורכן הפעולות האלה נמשכות.
האמירה המקובלת שרוזן הוא שופט מזן מיוחד היא אומנם תעודת כבוד לרוזן, אך היא תעודת עניות למערכת המשפט בישראל, מאה שופטים עומדים ומהללים את המלך העירום כביום היוולדו, על בגדיו החדשים והמהודרים, ולעומתם הציבור כמעט כולו ושופט אחד בודד, קוראים בקול גדול, "המלך הוא עירום, המלך הוא עירום".
משל הקוף והעץ פתגם ערבי עתיק אומר שככל שהקוף עולה במעלה העץ, כן רואים לו יותר את התחת.
אינני מבקש להשוות אנשים, אפילו הורשעו בדין, לבעלי חיים, אך בפתגם זה, להבנתי, טמונה חוכמה רבה, חוכמה אשר אם אולמרט היה נחשף לה בזמן, הוא היה לדעתי היום אדם חופשי ומאושר, אשר רק תפקיד אחד לא מופיע לו ברזומה, תפקיד ראש הממשלה של ישראל.
אני משוכנע ש-99% מהאנשים שיוצע להם להיות ראשי ממשלה בישראל, יסרבו. הם פשוט יגידו שאינם מתאימים, מה להם ולכל האחריות הזו, רבים מהם גם מכירים על בשרם את הפתגם עם הקוף, ויאמרו מה אנחנו צריכים את הצרות האלה, פתאום יגלו לנו שקיבלנו חצי שקל ולא הוצאנו חשבונית, או שהאישה כעסה על העוזרת, ושפכה את החלב, אז העוזרת בכתה והאישה כעסה שוב כי לא בוכים על חלב שנשפך. תגידו לי אתם, מי צריך את הצרות האלה?
אני חושב שהדוגמה הבולטת היותר למה שקרה לאולמרט עם התמנותו לתפקיד ראש הממשלה, הוא סיפורם של
דן מרגלית (יבדל"א), טומי לפיד (ז"ל), ו
אמנון דנקנר (ז"ל) אשר הביאו את אולמרט אל כסא ראש הממשלה הם עשו זאת בתנועת מלקחיים, טומי לפיד הביא בפועל את מצביעי שינוי לקדימה, דן מרגלית ואמנון דנקנר חיסלו את סיכויי ביבי להיבחר ב-2006 עם סדרת כתבות בתפוצת ענק במעריב (וב nrg), אשר הפכה את הליכוד ואת המרכז שלו למוקצה מחמת מיאוס אצל הבוחר הישראלי.
אין לי ספק שקדימה בראשות שרון הייתה זוכה בבחירות לו היו ניזומות, ואין לי גם ספק שאולמרט ללא החברים שלו, לא היה נבחר בשום אופן, היו אלה חבריו של אולמרט שהביאוהו לשלטון, ומשנבחר הם ודאי ציפו לתמורה, לפחות חלקם.
ולא רק הם ציפו לתמורה, היו גם אחרים שציפו, אך אולמרט לא היה שם בשבילם. אולמרט אשר כל חייו מבוססים על אינטראקציה עם אנשים, על הימצאות בשטח ועל מגע עם השטח, ננעל לפתע בלשכה, עם מעגלים על מעגלים של אבטחה, עם עומס עבודה מפה עד הודעה חדשה, ואז אולמרט יוזם את מלחמת לבנון השנייה, מה שמנתק אותו לחלוטין מסביבת הגידול שלו, וממערכת ההשקיה וההזנה.
אולמרט צעד תמיד על הגבול מבחינה כספית, ועד מקרה
הולילנד לא הורשע, ויש רבים הטוענים שעבר עמוק מאוד את הגבול, ולאורך השנים הצליח בחוכמה ליצור מצג אחר, אך עם התמנותו לתפקיד ראש הממשלה הפסיק אולמרט לתחזק את אולמרט הקודם, ואולמרט הקודם ללא תחזוקה מאוד מאוד רצינית, הופך להיות קורבן של הרעל שמפריש גופו וקורבן של הארס של כל אלה שרוממו אותו והוא ממרום לשכתו ירק להם בפנים, לפחות להבנתם, ואני מניח שכמה חברים רבים שהיו לו כך היו רבים שהרגישו נבגדים על-ידו. מפסגת האהבה אל שאול תחתיות השנאה היוקדת.
שולה זקן בואו נקשיב למוצא פיה של שולה זקן, היא אומרת שאולמרט או מי מטעמו של אולמרט אמרו שהיא שקרנית, וזה מה שהפך אותה מכזו השוכבת על הגדרות עבור אולמרט לכזו השולפת טומיגן ומרססת אולמרט ואת כל סביבתו, מהפך של 180 מעלות בשל מילה מטופשת. נראה קצת דבילי שמי שמודה בקבלת שוחד, מתרעמת על כי נקראה שקרנית, כי הרי כל מי שמסובך בעבירות קשות הוא שקרן אין כל ספק בכך, ויש רבים שהם שקרנים ולא מסבוכים בעבירות ומצבם הרבה יותר טוב, אז מה קרה אם קראו לה שקרנית, מה הביג-דיל?
ובכן הביג-דיל הוא תחושה עמוקה של בגידה, בייחוד אצל כל אלה שאולמרט טיפח ללא לאות לאורך כל חייו עד התמנותו לראשות הממשלה, ומשם הוא התמקד בתפקיד האחראי שהוטל עליו, חלקית בגלל הבידוד הביטחוני בו שרוי ראש ממשלה בישראל, והזניח כמעט את כל השאר, וכאשר כזו קופה של שרצים מונחת ומוזנחת, אין ספק שהיא פורצת ומשפורצת היא פורצת בכל העצמה.
לו הייתי משקר לעצמי הייתי אומר שעל אולמרט היה לתקן דרכיו והיה אמור לנהוג אחרת, אך זה יהיה בדיוק כמו לומר שמעשן כבד טועה בכך שהוא מעשן, מעשיו של אולמרט הם חלק בלתי נפרד מננו, הדרך היחידה לגמול אותו הייתה עם פטיש חמש קילו בראש בדמות הרשעה לפני עשרים או שלושים שנה, אשר אולי הייתה מסדרת לו קצת את הראש, אך למזלו הרע זה לא קרה, השופטים שרצו בעבר לרחם על אכזרים וזיכו אותו, יצאו מתאכזרים שבעתיים, בעייתו של אולמרט לא נפתרה, כי לו עצמו לא היה כל סיכוי לפתור אותה, חבריו מאוד נהנו ולכן לא רצו כלל שהבעיה תיפתר עד שנעשו מכורים יחד אתו, והמשיכו לחוס בצילו הענק ואם הוא הסתכן מעט הם לא הסתכנו כלל, והם, המכורים, חטפו קריז כאשר הפסיק לספק, ובתי המשפט במקום להושיע, החזירו אותו כל פעם לרולטה ולא למקומו הראוי, היינו למוסד הגמילה.
ומתוך ידיעה ואמונה שאולמרט הוא אולמרט, ושהישבן שלו אדום מכל ישבן אחר בפוליטיקה בישראל הוא עשה את שטות חייו וטיפס על העץ הכי גבוה בשכונה, לשכת ראש הממשלה, וגזר את דינו לכישלון פוליטי מהדהד עקב אירועי המלחמה, שנים של משפטים, ושש שנים עמוק עמוק בפנוכו.
כנראה שלא מבין ערבית, אולמרט, כמה חבל.
