בשלהי 1998, עם כניסתו של
שאול מופז לתפקיד הרמטכ"ל, הוא העיר הערה פיקודית למג"ד 101, לאחר שתיחקר אישית אירוע שבו חדר מחבל חיזבאללה למוצב סוג'וד שבדרום לבנון. האירוע החל בחדירת מחבל למוצב, המשכו בתקיפת חייל, וסיומו בהימלטות המחבל ללא פגע. בעקבות האירוע, הדיח מופז מתפקידי לחימה את מפקד המחלקה שהחזיקה את המוצב, את סמל המחלקה ואת הלוחם שנאבק במחבל והבריח אותו. ההדחות באו בעקבות מה שכינה הרמטכ"ל "אי-חתירה למגע והרג המחבל".
אירוע דומה התרחש בנובמבר 2003, סמוך לשעה שש בבוקר באזור מחסום כביש-המנהרות. למחסום הגיע מחבל במכונית מכיוון הכפר אל-חאדר שליד בית לחם. המחבל נשא רובה סער קלצ'ניקוב, והיה עטוף במחצלת תפילה. הוא פתח באש לעבר המחסום, ומהירי נהרגו שני חיילים. שבעת החיילים ששהו אותה שעה במחסום לא הסתערו על המחבל, ורק אחד מהם השיב באש. מפקד המחלקה, שישן בג'יפ בעת האירוע, לא ירה ולא הסתער. בעקבות המסקנות מתחקיר הפיגוע, העיר מפקד חטיבת הנח"ל הערה פיקודית למפקד הפלוגה, מפקד המחלקה הודח, משום שלא היה ערני לנעשה ולא הסתער על המחבל, ושני לוחמים הודחו, משום שלא קמו להסתער.
ב-2008 הדיח הרמטכ"ל מג"ד שריון בעקבות פיגוע. הסיבה לכך הייתה שהמג"ד לא הביא לסיום אירוע כמצופה ולא חתר למגע. מפקד גדוד 9 של חיל השריון הודח מתפקידו בעקבות הפיגוע במסוף הדלק בנחל עוז שאירע כשבועיים קודם לכן ושבו נהרגו שני אזרחים ישראלים שעבדו במקום. הפיגוע החל לאחר שחוליה של ארבעה מחבלים הצליחה לחדור למסוף ופתחה באש לעבר העובדים במקום. כוחות צה"ל השיבו אש לעבר המחבלים והצליחו להרוג שניים. שני המחבלים הנוספים נמלטו חזרה לשטח הפלשתיני וחוסלו כעבור כשעה בתקיפה של חיל האוויר. מתחקיר ראשון של האירוע עלה כי חוליית המחבלים פרצה את גדר הגבול והצליחה להרוג את שני האזרחים הישראלים במכת האש הראשונה. טנק של חטיבת השריון 401 השיב בירי פגזים לעבר המחבלים והרג שניים מהם. שניים נוספים הצליחו להימלט בחזרה לתוך הרצועה, ובתום מרדף שניהלו אחריהם כוחות צבא, הם חוסלו בתקיפות של חיל האוויר.
הרמטכ"ל דאז רא"ל
גבי אשכנזי קיבל את ההחלטה בעקבות תחקירי האירוע, שמהם עלה כי המג"ד לא חתר למגע עם המחבלים שחדרו למסוף. הרמטכ"ל זימן את מפקד הגדוד לשיחה והציג בפניו את עיקרי המסקנות של התחקירים המבצעיים שבוצעו הן בפיקוד דרום והן בפיקוד מרכז באשר לפעילות הכוחות שעליהם פיקד בעת האירוע. לאחר השיחה ונוכח ממצאי התחקירים, החליט אשכנזי לאמץ את המלצתם של אלוף פיקוד המרכז גדי שמני ואלוף פיקוד דרום
יואב גלנט ולהדיח את המג"ד מתפקידו. הרמטכ"ל הסביר את החלטתו בכך שהמג"ד לא הביא לסיום האירוע כמצופה, והדגיש כי המקצועיות והחתירה למגע ולניצחון הם ערכי יסוד, שלאורם יש לפעול.
תרבות צבאית הסותרת את שבועת-החייל במהלך חדירת מחבלים בגבול מצרים באזור הר חריף, הסתער כוח צה"ל בפיקוד סמל מחלקה במילואים על חוליית מחבלים וחיסל אותה. הכוח כלל גם לוחמת מקרקל. חיילת אחרת שנכחה באותו אירוע הסתתרה במהלך חילופי האש. לאחר שהסתיים הקרב, גילו מפקדי החיילת שהסתתרה כי היא נעלמה, ולמשך זמן, עד שאותרה, עלה חשש כי נחטפה. לאחר שנמצאה, טענה החיילת כי חששה לירות על-מנת שלא יהיה ירי דו-צדדי בינה לבין חיילי התותחנים. הלוחמת הוסיפה כי לפי הבנתה לא היה לה סיכוי מול המחבלים. במכתב שפרסמה כתבה כי לולא הסתתרה, ודאי הייתה נהרגת או נחטפת.
"אני מזהה רעש מטורף של ירי. מחבל מכוון עלי נשק כשאני 70 מטר ממנו וחשופה ובנס לא נפגעתי... מיד פרקתי מההאמר, תפסתי מחסה מאחורי הגלגל האחורי וקולטת שאני לבד. אין לי חיפויים אין לי עם מי להסתער, כל זה כשהטלפון דלוק ואימא שומעת את הכול".
במהלך התחקיר שבוצע הסבירה החיילת, כי חששה לירות לעבר המחבלים ואמרה כי "לא היה לי סיכוי נגדם". מפקד החטיבה, אל"ם גיא ביטון, אמר לה כי לא פעלה כמצופה מלוחמת, אולם לא מצא לנכון להעמידה לדין ואו להדיחה מתפקידה. לדבריו של גורם צבאי:
"הלוחמת אכן לא הסתערה, אך לא פעלה בניגוד לפקודות ולא סיכנה אף חייל מהכוח והיא תמשיך לתפקד כלוחמת בגדוד".
בחינה של האירועים מלמדת אותנו כי המקצועיות והחתירה למגע ולניצחון הם ערכי יסוד בצה"ל ולאורם יש לפעול, אולם רק כשמדובר בלוחמים ומפקדים גברים. כשהללו אינם חותרים למגע, הם מודחים, לאחר תחקיר, מתפקידי לחימה ומתפקידי פיקוד. אולם כשמדובר בלוחמת שהחליטה להסתתר ולא לירות ולהסתער, היא נותרת לוחמת.
מדיניות זו ממשיכה את התפיסה שחייבים להסמיך כל אחת שהתנדבה להיות לוחמת, גם אם לא השלימה (בשל חוסר כשירות) את החלק העיקרי בהכשרתה, כפי שעולה מעדויות הלוחמות המובאות לעיל. מן הראוי לציין כי סמל המחלקה והלוחמת שהסתערו והיו בין אלה שחיסלו את חוליית המחבלים, קיבלו צל"שים. צל"ש הוענק גם למפקד מחלקה בגדוד "הבוקעים" מחטיבה 401, שפעל לחיסול חוליית-המחבלים בתקרית האש בכרם שלום ב-5 באוגוסט 2012. במהלך האירוע, ירה הטנק בפיקודו שני פגזים לעבר משוריין מצרי שעליו השתלטו מחבלים וחדרו באמצעותו מסיני לישראל.
הותרתה של לוחמת בתפקידה, אף על-פי שלא פעלה כמצופה מלוחמת, וחלוקת צל"שים ללוחמים ומפקדים שביצעו את משימתם בהצלחה, למרות אלף אלפי ההבדלות בין שני המקרים, הם שני צדדים של אותו מטבע. צל"ש ויתר עיטורי צה"ל הם אותות המוענקים לחיילים ולקצינים שהפגינו אומץ וגבורה יוצאי דופן. לא בכדי, רבים מבין מקבלי העיטורים נהרגו תוך כדי המעשה שבגינו קיבלו את העיטור (דוגמת מופת לכך היא מלחמת השחרור, שבה חולקו 12 צל"שים בלבד, ושבמהלכה נהרגו כששת אלפים חיילים. דוגמה הפוכה היא מלחמת לבנון השנייה, שבה מרבית 142 העיטורים שהוענקו היו על חילוץ נפגעים, ונהרגו בה 119 חיילים).
כשמצד אחד אין מדיחים לוחמת שלא פעלה כמצופה ממנה, ומצד שני מעניקים צל"שים לחיילים וקצינים בלי שהפגינו אומץ וגבורה יוצאי דופן, מועבר מסר כפול ומכופל לכלל צה"ל. המסר האחד הוא כי נשים הן לוחמות, אולם רק עד שנשקפת סכנה לחייהן, ואז עובדת היותן לוחמות נתונה לשיקול דעתן. המסר האחר הוא שהסתערות על האויב, שמוגדרת משימת יסוד בלחימה, היא דבר יוצא דופן. זוהי זילות מסוכנת בעיקרי הלחימה. בדיוק בנושא זה הפיץ בעבר קצין חינוך ראשי, תא"ל
אלעזר שטרן, דף הסברה שבו גינה לוחם צנחנים שלא הסתער. בראיון רדיו טען תא"ל שטרן, כי "היו לנו כבר פחדנים בעבר, אבל פחדנות מעורבת באידיאולוגיה היא בעיה אמיתית".
שילוב מסרים מסוג זה למפקדי הצבא וחייליו הוא בבחינת נבואה המגשימה את עצמה, היות שהם עלולים לעורר התנהגות חדשה שתגשים את התפיסה המוטעית. כלומר אנו עשויים למצוא את עצמנו עם לוחמים שיחליטו מתי יסתערו ומתי יסתתרו כדי להגן על חייהם, או כפי שאמרה הלוחמת שהסתתרה, כי לולא עשתה כן, ודאי הייתה נהרגת או נחטפת.
חמוּרים שבעתיים הם דבריו של אותו גורם צבאי עלום שם שצוטט בנוגע למקרה הנזכר לעיל. דבריו מעודדים תרבות צבאית חדשה הסותרת את שבועת-החייל - "...להקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחרות ישראל" - ומדמה העדר נפגעים והעדר סיכון לכוחותינו כהצלחה. זהו בלבול יוצרות והיפוך בסדרי העדיפויות, במקרה זה - חיסול חוליית המחבלים. כשקצינים וחיילים מתחילים לחשוב שהישארות בחיים היא המשימה ושהיא חשובה יותר מהריגת האויב והשגת ניצחון בקרב, הם חדלים להיות כוח לוחם תכליתי. אין זה חלילה טיעון בזכות ספיגת אבידות שלא לצורך, אולם סיכון חיים היה ונשאר חלק בלתי נפרד ממקצוע הלחימה.
בחזרה לאירוע תוך התמקדות בלוחמת שכן השתתפה בהסתערות לחיסול המחבל. ההסתערות סמוך לגבול הייתה בתנאים כמעט מושלמים מבחינת הכוח. הכוח הגיע ברכב והיה בעדיפות מספרית, ביצע הסתערות וירה במחבל למוות. אולם מה היה קורה אילו נדרש מרדף ארוך ומתיש בטרם קרב? מה היה קורה אילו חל מעצור בנשקה של הלוחמת רגע לפני שנפגע המחבל? האם הלוחמת - מוכשרת ואמיצה כפי שהתגלתה - מספיק חזקה להתמודד עם חיסול מחבל במצב מסוג זה, או שמא אנו מקווים שכל ההיתקלויות יתרחשו במצב אופטימלי?
