X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  מאמרים
מר עקיבא אלדר שייך לזן המיוחד בעם ישראל שאליו משתייך גם הדיו-נון המתיז זה עשורים דיו ספרותי למכביר – עמוס עוז
▪  ▪  ▪
עקיבא אלדר. שליחו של בית-דין גבוה לצדק? [צילום: יח"צ]

ברצוני לצטט כמה משפטים מתוך מאמרו של מי שהיה כתב הארץ עקיבא אלדר. אדם זה שהוא לכאורה 'לעומתי' ומפליג בשכלו, כתב לאחרונה הספד שכותרתו: מאיר הר-ציון לא מודל לחיקוי. בגוף הרשימה הוא מביא קליפ מעמוד פייסבוק של בית-ספר תיכוני לבנות מטול-כרם המציג תמונה של היטלר לצד ציטוט מדבריו: "יכולתי להרוג את כל היהודים בעולם, אבל השארתי כמה מהם כדי שתדעו למה הרגתי אותם". ואם לא די לכם בכך אלדר מוסיף, לשם ביסוס תחושת ההגינות שלו בקרבנו, קליפ של אנשי גדוד רצח ערבי כלשהו (הלכתי מזמן לאיבוד בין כל הגדודים במגדרים האלה) שמכריז במועל יד: "פוצץ את זעם המהפכה שלך בקרבם, הפצץ אותם באש שלך וירה בהם". מתוך דברי הקישור שלו נובעת מסקנה שהזעם מכוון נגד מחנה השלום בישראל. אתה אומר לעצמך בהתפעלות, תראו איזה אדם הגון ומכובד נעשה (עקיבא), ממש אירופאי, הוא מצטט פראי אדם בלהיטות דייקנית - וכמעט נופל למלכודת.
מיהו מאיר הר-ציון?
עכשיו, לאחר ההקדמה, אתה ממש בנוי (כמעט מהופנט) להקשיב בניחותא לעקיבא כמו תלמיד לרבי עקיבא. אז מיהו מאיר הר-ציון לדעתו של עקיבא אלדר יוצא הארץ? "חייל יהודי שרצח בדם קר 4 נערים ערבים...". יהודי, לא ישראלי – אומר מר עקיבא, מוסיף שהרוצח "...אינו נחשב בישראל ל'טירוריסט' שחייב לסיים את חייו מאחורי הסורגים. נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל מתייצבים ליד ארונו ומציגים אותו בפני בני הנוער כמודל שראוי להם ללכת לאורו...". בכך מאזן מר עקיבא בשיקול דעתו להפליא, בין דברי פראי הערבים ומעשיהם לבין מעשה היהודי. תראו איזה אדם הגון, שקול ומכובד - ממש אירופאי בצחצוחו והידורו. ואתם נפלתם למלכודת.
אם זה לא מספיק לראש הממשלה, שר הביטחון הנוכחי (גם שר הביטחון הקודם), הרמטכ"ל וכל צה"ל שמאיר הר-ציון היה גיבור ילדותם הנערץ, מוסיף מר עקיבא ומדגיש כי "...החייל מאיר הר-ציון מלוחמיה האמיצים של יחידה 101, רצח בשנת 1955 בדם קר, כנקמה, יחד עם 3 מחבריו, ארבעה נערים בדואים. סוג של 'תג מחיר' בגין רצח אחותו וחברה במדבר יהודה. הוא לא ישב יום אחד בכלא".
מר עקיבא ממשיך להכות על הברזל בדם חם. "...לאיזה מדד צריך לצרף את הדברים הבאים שאמר ראש הממשלה בנימין נתניהו על קברו של הר-ציון: 'מגדולי הלוחמים שקמו למדינת ישראל...הנחיל לצה"ל מורשת קרב וגבורה". הרעיון של הכתב יוצא הארץ ברור: תראו את מי מעריץ ראש הממשלה, תראו ממי העם בישראל עושה גיבור – מרוצח ארבעה נערים.
ואם זה עדין לא ברור, מכניס מר עקיבא את הקלף של הנשיא פרס לקליפ היהודי. מר עקיבא שואל: "מה צריך נער ישראלי ללמוד מקריאתו של הנשיא שמעון פרס, חתן פרס נובל לשלום, 'להוריד את הדגלים לזכרו של מאיר הר-ציון' ? או מדבריו של הרמטכ"ל בני גנץ שהציג את האיש שרצח 4 נערים כ'מצפן לכל לוחם בצה"ל'?". את הקטע הזה מסיים הסופר במסקנה ברורה: "למרבה המזל, הר-ציון הוא בעיקר מודל לחיקוי אצל הפושעים היהודים, המכונים 'אנשי תג-מחיר', אלה ששורפים מסגדים, עוקרים עצי זית ומנקבים את צמיגי מכוניותיהם של פלשתינים". מר עקיבא הוא שליחו של בית-דין גבוה לצדק - והוא בדרכו להניף גבוה את הצדק...
שני צדדים לחצי מטבע
כדי לסבר את האוזן מספר מר עקיבא בסוף כתבתו בדיחה יהודית על רב שביקשו ממנו לפסוק צדק במחלוקת חריפה שפרצה בין שני אנשים. הרב אומר לכל אחד מהם, 'אתה צודק'. באה אשתו ונזפה בו, איך אפשר להצדיק את שניהם? נאנח הרב ואמר, גם את צודקת... ואני מוסיף פה במאמר מוסגר ומוצדק: גם אתה צודק, מר עקיבא, אדם מאוד הגון ומכובד, שקול ואירופאי. והנה מסקנתו הסופית של הכתב: "אם שני הצדדים יוסיפו להחליף מהלומות ולקשור כתרים לרוצחי אזרחים, שום רב לא יציל אותם מעצמם". אירופה, אני מודיע לכם, ממש מאוהבת באמירות יהודיות צדקניות שכאלה. לכל מי שמבין ויודע - לא קשה להבין מדוע. אירופה שרפה את יהודיה והיא אוהבת את הטענה שמעשה כזה יכול להתרחש בכל מקום נורמאלי והגון על פני האדמה וגם יהודים מצויים על פני האדמה.
מר עקיבא שייך לזן המיוחד בעם ישראל שאליו משתייך גם הדיו-נון המתיז זה עשורים דיו ספרותי למכביר – עמוס עוז. משברו של עמוס עוז ידוע ומוכר וכבר תועד בספריו הרבים. אימו נטשה אותו והתאבדה בהיותו נער. על מאורע רע שכזה לא מתגברים לעולם. זה מותך לתוך מעמקי הנשמה וממלא אותה לכל החיים. המאורע מסמל, בין השאר, גם בגידה. סיפורו של עוז 'הר העצה הרעה' מתאר מעשה בגידה ונטישה שזורים בעבותות ייאוש וטירוף של אימא אהובה ונערצת עם קצין בריטי שיכור בשלהי ימיו של המנדט. שום הסבר לא ניתן לילד עמוס על מעשה האם ושום הסבר לא ניתן לקוראים את עמוס על ההר הזה. בקיצור, עמוס עוז הינו הלום קרב שבו לא נטל חלק ישיר. גם היום כשאני רואה את החיוך החמוץ שלו בטלוויזיה – ליבי נחמץ בכאב. כל מילה שלו מעוררת אי-שקט בסיסי של ניצולים הלומים ובוהים. למרבה הפלא התעשת (לכאורה) הנער עמוס, שמע לעצת יומניו של הרצל החוזה כי מוטל על בני ישראל להיגאל מחרפת האנטישמיות - ולהתנצר. עמוס הנער נטש את בית אביו, המיר את עולמו העבש והכושל והתאזרח בקיבוץ חולדה. כיוון שאנו עוסקים בספרות, ראוי לציין פה את המדרש היהודי המפורסם "הבור והחולדה" המתרחש גם הוא בירושלים. מעשה של הפרת אמונים, בגידה ומוות...
למה אני מחבר בין כתבן נדוש (יש כאלה בפרוטה בשמאל-שלום המתומרן-הממומן) לבין סופר שמהוללי אירופה מאחלים ומייחלים לזכייתו בפרס נובל? לחבורה הזאת של מוכי הלם קרב או פוסט טראומה מכל סוג ניתן להוסיף גם את הצנחן לשעבר גדעון ספירו, הטייס שפירא והכתבן גדעון לוי ואולי גם את דמות אביו של יורם קניוק (ראה 'תש"ח' שלו). הם לא יהססו להשתמש בכל אמצעי פרסומי כדי לחבוש בפרהסיה את פצעיהם השותתים. ההגונים-תרבותיים של אירופה מבינים את זה היטב. הסיפור של עמוס עוז "מנזר השתקנים" עוסק גם הוא במאיר הר-ציון. דומני שהוא נכתב בשנת 1965 לפני שהבעיה הערבית הפכה לפלשתינית (ראו רשימה בבלוג שלי: מנזר השתקנים- כרוניקה של פעולת תגמול מ 7/9/12). הרשו לי לסכם בכמה מלים את דעתי על דבריו של מר עקיבא, לפני שאני ניגש (ויגש יהודה, בראשית מד-18) לסופר עמוס עוז.
המיתוס הישראלי
להלן קטע ממכתבו המפורסם של עופר פניגר ז"ל בן גבעת חיים לחברתו בראשית 1963. עופר נפל בקרבות הצנחנים בירושלים ב-67. קטעי המכתב הופיעו בקובץ 'שיח לוחמים' שראה אור באוקטובר 67. שיח לוחמים הוא ביטוי נאמן להתיישבות העובדת האידיאולוגית שחלוציה הציונים הקימו את המדינה ולחמו עליה בחירוף נפש (בין העורכים המשתתפים בקובץ מצוי גם עמוס עוז איש חולדה). "...גמרתי כרגע לקרוא ספר זוועה על השואה 'בית הבובות' ואני חש בכל נשמתי את זוועות השואה האיומה הזאת...לא אומר שאני מרגיש את אשר הם הרגישו, אותם נידוני מוות שחיו בצילו ללא תקווה, אולם אני חש זאת בכל האבדון והאימה הניבטים מעיניהם היהודיות, החכמות, והיודעות לסבול כל כך, מאחורי גדרות מחושמלות. לעולם איני שוכח זאת! ביקרנו בבית שהוקם לזכר השואה בקיבוץ לוחמי-הגיטאות, הבטתי בתמונות והבנתי! אחרים לא הבינו, לא תפסו. אמרו שאי-אפשר לתפוס זאת... אני מרגיש כי מתוך כל הזוועה וחוסר האונים, צומח ועולה בי כוח עצום להיות חזק. חזק עד כדי דמעות. חזק וחד כמו סכין. שקט ואיום. כזה רוצה אני להיות! אני רוצה לדעת ששוב לא יביטו עיניים תהומיות מאחורי גדרות חשמל! הם לא יביטו כך רק אם אהיה חזק, אם נהיה כולנו חזקים. יהודים חזקים וגאים! לעולם לא להיות מובלים עוד לטבח. כאשר אני רואה יהודי חרד, תמונה או מלה המזכירה כל זאת, אני מצטער על כל רגע שבזבזתי בצבא ולא ניצלתי להיות טוב יותר, מסוכן יותר..." (עמ' 167).
הנוער בארץ (גם אני בתוכם) צמח במעבה שלושה מיתוסים מפוארים: א.- הגלות רקובה ומרקיבה ויהודיה המושפלים והבזויים איבדו צלם בני-אנוש. ב.- היהודים באירופה הובלו כשה לטבח וגרמו לנו בושה נוראה. ג.- הישראלים בארץ הם יהודים מזן חדש לגמרי שניתק עצמו מכבלי הגלות ומעצב את חייו, עתידו ומורשתו על האדמה - עליהם יגן גם בחייו.
בן-גוריון הואיל לבאר את התורה (דברים א-5) שהוא מתבייש ביהודים האלה שלא נלחמו על חייהם. הם לא שייכים לעם שלו והוא לא שייך להם, אמר. מתוך בושה החל היישוב בארץ לטפח את הגבורה ולא את השואה. כמה צעירים חמומי מוח בגיטו ורשה הפכו לסמל העם בציון. לא חשוב כלל שאותה שעה היו בגיטו כחמישים אלף יהודים שהתנגדו נמרצות למרד. גורלם לא נחשב כלל בעיני קומץ המורדים. גם לא בעיני בן-גוריון וחבורתו. העיקר להירשם על דף לבן וחלק בהיסטוריה כ"מורדים ולוחמים". הישוב בארץ מחק אלפים שנות גלות מכפישה, מביכה ומבזה וחיבר את יושבי ציון ישירות לבר-כוכבא ולוחמיו הגיבורים. עכשיו אפשר להמשיך.
בתוך שלושת המיתוסים האלה קמה מדינת ישראל שאליה חדרו השכם והערב מסתננים ערבים, רוצחים ושודדים, אנשי כנופיות ויחידות צבאיות כדי לחולל פרובוקציה, מעשי שפיכות דמים ורצח של אזרחים יהודים חסרי הגנה. למנהיגי העולם הערבי היה חשוב לשמור על הגחלת שתלהט מתחת לסיר כדי שלא תוסר הבעיה הציונית מעל סדר היום של אומות ערב והעולם. היה חשוב להמשיך ולהכות ביהודי (הציוני- ישראלי) בכל רגע בכל מקום וישוב כדי שלא תנותק השרשרת ההיסטורית, שישמר ויונצח הדיוקן השטירמרי-פחדני שלו גם בארץ ישראל. זה היה העולם שבו צמחו מאיר הר-ציון 'שואף הנקם' ואיש הסיירת עופר פניגר שאותם מנסה מר עקיבא לתאר כרוצחים צמאי דם ומעוותים בדומה לאלה שב'צד השני'. ממתי הופכים רוצחי אזרחים זקנים, נשים וילדים חפים מפשע ל'צד שני' של מטבע או משוואה? היש משהו שווה-משקל וצד למעשה הלינץ' שהתרחש ברמאללה ב-12.10.2000? תמשיך כך, מר עקיבא, להשוות בין 'שני הצדדים' כמו שהאירופאים אוהבים. זה תרבותי, שקול ומהוגן. אירופה, כזכור, שרפה את יהודיה. אתה שכחת, עקיבא, אבל מאיר ועופר הגיבורים, אנשי השם, לא שכחו. גם אנחנו.
גינת בושם וערכים
בעבר ניסיתי להבין את מניעיהם של אנשים כמו אלדר, עוז, גרוסמן, ספירו, שפירא, חומסקי ודומיהם. זה קשה. מדובר במוסכמות. בפרק ב' של ספרו 'מורה נבוכים', מתווכח הרמב"ם עם אדם מלומד שהקשה עליו קושיה מופלאה. אמר המלומד כי הכוונה הראשונה בבריאת האדם שיהיה כשאר בעלי החיים ללא שכל וללא תבונה ולא יבדיל בין טוב לרע. רק לאחר שהמרה את פי האל הביא עליו החטא שלמות עצומה המיוחדת לו בלבד. מהי השלמות? שזכה לכוח ההבחנה והיה לבעל שכל. ודומה הדבר, הקשה המלומד, למי שהרבה לפשוע ואז נלקח ונעשה כוכב בשמים...
תשובתו של הרב (בניסוח שלי) שאת השכל העניק הבורא לאדם לפני מריו והוא השכל בשלמותו הסופית כנאמר, בצלמו ובדמותו ברא אותו. ומשום כך ניתנו לו הצווים. לחיות וצמחים לא ניתן כל ציווי. בשכל הזה הבדיל האדם בין האמת לשקר, וזה מה שהיה באדם בשלמותו. אבל הטוב והרע, מוסיף הרמב"ם, מצוי במפורסמות (מוסכמות) ולא במושכלות. כי לא אומרים השמים כדוריים – טוב, והארץ שטוחה – רע. אלא אומרים אמת ושקר. או בלשון בני אדם, אומרים על הנכון והשווא – אמת ושקר. ועל הנאות והמגונה – טוב ורע. ולכן, קובע הרמב"ם, לאחר החטא נפל האדם מעולם המושכלות לעולם המוסכמות.
בדברו על ה'מוסר מהו?' כותב פרופסור ליבוביץ בתשובה לצבי ינאי בשנת 66: המוסר אינו מתייחס למעשים אלא לרציות ולכוונות. המעשה מצד עצמו הוא אינדיפרנטי מבחינה מוסרית. צא וראה: בשני מקרים אדם לוחץ על ההדק של רובה טעון ודרוך, כשאדם אחר על הכוונת, ובשני המקרים נהרג האדם שעל הכוונת – לכאורה אותו מעשה פעמיים. ואעפ"כ במקרה האחד אנו אומרים "רצח שפל" ובמקרה השני "מעשה גבורה של חייל המגן על המולדת". משמע, שלא המעשה אלא כוונתו ורצייתו של עושה המעשה היא הקובעת את השיפוט המוסרי... תורת המוסר (ETHICA) אינה תורת ההתנהגות הנכונה אלא תורת הרצייה הנכונה...לפי תפיסה אחת הרצייה הנכונה, ז"א ההכרעה המוסרית, היא הכוונת רצייתו של האדם בהתאם להכרתו את האמת של המציאות...לפי התפיסה השנייה ההכרעה המוסרית היא הכוונת רצייתו של האדם בהתאם להכרתו או חובתו... ההכרעה המוסרית לפי כל אחת משתי הגישות האפשריות היא ההכרעה לפי התודעה והרגש של האדם.
ערכים, כותב הפרופסור במקומות רבים אחרים, הינם הכרעה רצונית של האדם ואינם מסקנה שהוא מסיק מן המציאות. במכתבים רבים חזר פרופסור ליבוביץ על הדברים האלה: בשנות מלחמת העולם השנייה ניתנו על-ידי נציגי הצדדים הלוחמים ניסוחים שונים לציון מטרתה ומשמעותה של המלחמה. אלינור רוזוולט הכריזה שזו מלחמה למען הערכים האנושיים העליונים ולמען הטוב האנושי העליון – שהוא קיומו של עולם שבו תובטח כוס-חלב כל יום לכל ילד...היטלר הכריז שזו מלחמה למען הערכים האנושיים העליונים ולמען הטוב האנושי העליון – שהוא שלטון הגזע הארי בעולם. גנרל טוג'ו (המצביא היפני) הכריז כנ"ל - שהוא המוות למען הקיסר והכבוד. 3000 שנה לפניהם הכריז אסף (תהילים ע"ג) שהטוב הוא רק קרבת אלוהים.
אביו של יורם קניוק מסיר קליפה
בספרו תש"ח מתאר יורם קניוק אירוע שהתרחש בבית הוריו בתל אביב בהיותו בן 16. בפתח הבית הופיע אדם מוזר חובש קסקט ובעיניו זיק שהזכיר לסופר את עיני הילד שעמד בידיים מורמות בגיטו ורשה. האיש דיבר עברית ארכאית במבטא יידישאי כבד ודרש לראות מיד את המנוול – אביו של יורם. כשיצא האב מחדרו התנפלו שני האנשים זה על זה והיכו נמרצות איש את רעהו, מטבלים את מעשיהם ביידיש. קניוק נדהם לגלות שאביו מדבר יידיש. האב, משה קניוק, הגיע לארץ מברלין בשנות ה- 30, היה מנהל מוזאון תל אביב לאמנות, קרא רק ספרות גרמנית ושמע מוזיקה קלסית. כל עולמו היה ספוג בתרבות הגרמנית. אפילו לבית שימוש הלך עם עניבה. בראיון עם העיתונאי זאב גלילי סיפר קניוק כי אביו התרחק ונמנע מכל דבר יהודי. ולא טרח לבוא לבית הכנסת כשיורם עלה לתורה בהגיעו למצוות. יורם מספר כי אביו נמנע גם מלשתות תה כי זה משקה יהודי מדי.
עכשיו, כשנכנס הזר לתמונה, מסיר האב את המסכה הייקית ונאבק ביידיש כחיה פצועה או שסועה. לאחר החלפת המהלומות מתחבקים הניצים ומתנשקים פה אל פה באותה סערת רוח. הזר יורק על פניו של האב. האב שולף ממחטה מכיסו, מנגב את פניו למשעי ומחזיר את הממחטה לכיסו בשקט. מספר יורם, פעם ראשונה שראיתי אותו מכה מישהו, פעם ראשונה שראיתי אותו מחבק מישהו. הרי אפילו עם אשתו וילדיו מעולם לא התחבק. כששאל את אביו לפשר המאורע הסתגר האב בבית השימוש ובכה. יורם מבין שאביו הגרמני התרבותי הינו מעמיד פנים. הוא יהודי גליצאי מטרנופול שנסע לברלין והפקיר את משפחתו. התחפש לגרמני וליקק תוכעס של נאצים בברלין...
המפגש המוזר של יורם עם הזר (בן דוד של אביו) חידד את רגישותו של הנער קניוק להבחין שהרחובות החלו להתמלא ביצורים עלובים שהיו דומים לאיש שהתקוטט עם אביו. העיר מלאה שברי אדם, הוא כותב. בצד הדברים האלה צמחה ביורם תחושה שהוא עצמו הינו אבק אדם. הוא אשם כי אכל שמנת במלחמה בעוד הם מתו. לרוב חבריו, מספר קניוק, היו הורים שדברו יידיש או רומנית או הונגרית. שלחו אותנו להקים מדינה למתים שלהם ולא ידעו שהמדינה כולה תהיה זרועה בקמח עצמות של יהודים שלא הגיעו... (המשך יבוא).

תאריך:  22/05/2014   |   עודכן:  22/05/2014
שתף:

מועדון הבלוגרים לקבלת רשימות אורי שרגיל לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
טראומה פוסט ציונית (חלק א')
הודעות  [ 4 ] מוצגות  [ 4 ]  כתוב הודעה 
1
"לעסתי כתבם כלועס גללים" היה מ
קורןנאוה טבריה  |  22/05/14 14:24
2
למרות שאני מתנגדת לדעות אלדר
לא מסכימה אתך  |  24/05/14 08:29
 
- טראומה
א שרגיל  |  25/05/14 11:09
 
- רמה גבוהה
ספוילר  |  25/05/14 13:01
 
תגובות בפייסבוק
רשימות קודמות
איתן קלינסקי
אני גאה להיות שייך לאלו הנאבקים לכינונה של חברה הומאנית ודמוקראטית של צדק חברתי
רועי אורן
בימים אלו מתגבשת במשרד התרבות והספורט רפורמה למען הורים לילדים קטנים העובדים בשירות המדינה    אין ספק שמדובר במיזם שאפתני שעשוי לפתור את הבעיה בשילוב בין הורות לקריירה
ערן דגני
מה הקשר בין יום העצמאות, מצוקת הדיור וסכסוך הבעלות על הקרקעות בארץ ישראל? או מה הקשר בין נוודות וחיים ארעיים לתרבות יציקת הבטון בכל עבר? תשובה אחת. כואבת וכנה.
אברהם שרון
רום המעלה של ממלא המשרה ויוקרת מוסד הנשיאות מצדיקה ולטעמי אף מחייבת הצבעה גלויה, שתועבר בשידור ישיר, כדי שציבור אכן יראה וישמע את זהותם של קוראי הקולות    מה ולמי יש מה להסתיר?
נסים גבאי
18 מיליארד שקלים חסרים בקופה הציבורית. אבל לפניאבל לפני כמה חודשים הודיעו מאותן לשכות של הבהמות שנמצאו עודפים של עשרות מיליארדי שקלים. היינו כחולמים?
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il