א. שיעור אף שדחה את בקשת התובע לגזור על הנאשם מאסר עולם, שלח אותו השופט הפדרלי רימונד איי ג'קסון מבית המשפט בנורפולק, וירג'יניה ל-41 שנות מאסר וחצי – לאחר שהרשיעו בפיראטיות.
התביעה תערער על גזר-הדין הקל, לדעתה, שהשית השופט ג'קסון על מוחמד עלי סעיד, בן שלושים, ותתבע בבית המשפט העליון להטיל עליו מאסר עולם, ככתוב בחוק האמריקני. סניגוריו טוענים, שמאסר עולם על עבירה כזו מנוגד לחוקה האמריקנית, האוסרת ענישה אכזרית.
סעיד הורשע עם עוד חמישה סומאלים, שתקפו באפריל 2010 את ספינת-העזר לנחיתה אשלנד (LSD-48) של
חיל הים האמריקני מול חופי ג'יבוטי שבקרן אפריקה. התובע ציין, כי סעיד וחמשת הפיראטים לא הביעו שום חרטה על מעשיהם. במהלך המשפט טען סעיד, כי אינו פיראט, אלא מבריח. התובע טען, שסעיד וחבריו התקרבו לאשלנד בסירתם בחשכת דמדומי הבוקר. לאחר שזיהו אותה בטעות כספינת סוחר, ירו עליה, כדי להשתלט עליה ולקחת בני-ערובה. אחד מחבריו למזימה הודה בכך במהלך המשפט.
שבעה פיראטים סומאליים נהרגו בהתקפה, כשאשלנד ירתה, ופוצצה את הסירה, שתקפה אותה.
חמשת הסומאלים, שנתפסו באירוע לאחר טיבוע סירתם, נידונו בעסקת טיעון לשלושים שנות מאסר כל אחד.
גם אם לא יפסוק בית המשפט העליון האמריקני, כי השופט טעה, כשלא השית על סעיד מאסר עולם – עונשו מהווה לקח מעניין לכל הלוחמים בטרור.
ב. הביתה, ומיד! משה יעלון, שר הביטחון, ו
בני גנץ, הרמטכ"ל, צריכים לעוף הביתה במהירות-שיא לפני שיהיה שוב מאוחר מדי. באמצע העשור הקודם הרגשנו את מה שחולל הרמטכ"ל יעלון בהנהגה קלוקלת של הצבא. הישגיו האדירים של צבאנו הכושל בערבות דרום לבנון 2 כתובים על הלוחות ועל המצבות לחרפת עולם.
עכשיו ממשיך יעלון בתעלוליו, בסיוע הרמטכ"ל גנץ, שאיים בטקס הוקרה למשרתים במילואים, כי יפסיק את אימוני יחידות המילואים.
"נכון לעכשיו, התוכניות של מערך המילואים לשנה הקרובה לא יתממשו", טען הרמטכ"ל בדבריו. "המילואים יפסיקו להתאמן בהמשך השנה כדי לתת עדיפות באימונים לסדיר".
במערכת הביטחון יש שכבות רבות של שומן מיותר, אך שום רצון לחפשן (כי הן מיטיבות עם כולם), ולקצץ בהן. בארצות-הברית, כשהכוחות המזוינים הגיעו למצב, שאין להם די תקציב לשמור על הכוננות, החליט הפנטגון לקצץ במשכורות המשרתים.
כאן זה לא אמריקה, אמר לי שטוקמן. אצלנו אי-אפשר לבקש מגנרלינו דוגמה אישית ואחריות, אלא רק בכל הקשור בהטבת תנאי שירותם ומשכורותיהם.
ג. אכזבה בשמונה-עשר במאי 1977 היה יכול להפציע שחר חדש על מדינת ישראל – לאחר שבלילה הקודם התחולל המהפך, שלכאורה הוריד את מפא"י ההיסטורית מכס השלטון. ולא היא – פרט לשינויים קוסמטיים, כמעט שלא חל שינוי, והמדינה ממשיכה במסלול התרסקותה.
בשנות השישים, כשהחלו אמות הספים לרעוד עקב משבר "הפרשה", עדיין חשב אבי המנוח, שלעולם לא נחזה בהתממשות האמרה, "מספיק ודי לשלטון מפא"י". הייתי עדיין נער תמים, וקיוויתי. אבי לא זכה להגיע לשבעה-עשר במאי 1977, ולכן לא התאכזב.
מחקר חשוב צריך להסביר מדוע לא ניצל מנחם בגין את ההזדמנות להבריא את המדינה החולה מאוד, אחרי חמישה עשורים של שלטון מפא"י, ואפילו לא ניקה את האורוות. כמה שנים אחרי המהפך גילה יגאל הורביץ, שר האוצר דאז, שהכספים עדיין זורמים בדלתות אחוריות לממן את יקירי מפא"י, וסגר להם את השיבר.
כיוון שבגין לא אחז את השור של מפא"י בקרניו, כדי לרסנו, ממשיך השור להשתולל עדה עצם היום הזה כמו בפסטיבל בפמפלונה, ודורס כל מה שנקרה על דרכו – בשירות הממשלתי, בצבא, במערכת הביטחון, במערכת המשפט, במערכת אכיפת החוק, באקדמיה ובתקשורת הממלכתית – כדי להמשיך ללחך את שדותינו. והכל, כביכול, בשם
חופש הביטוי, המאפשר למיעוט להשתלט על המדינה, ולעשות בה כרצונו.
ד. מוצדק מוזרה במיוחד התעלמות התקשורת מהדוח לשנת 2013 של אלוף (מיל')
יצחק בריק, נציב קבילות החיילים, שפורסם השבוע – עוד מסמך חסר תועלת, שמלמד על המצב העגום בצבאנו. הרי כולנו היינו בצבא, ויודעים היטב, שהמוסד הזה חורק וסובל מאוד משפע מפקדים גרועים, שהורסים את רצון חייליהם לשרת. והנה, נקרתה הזדמנות להאיר זווית זו, ולתת לה פומבי; ונאדא.
נוקשות-יתר של מפקדים, הזנחה בבסיסים ברמת-הגולן ובבתי-הכלא הצבאיים מצא נציב קבילות החיילים.
שני דברים מדאיגים בדוח נציב הקבילות – (א) שישים אחוזים מהקבילות נמצאו מוצדקות; ועובדה זו מחריפה לנוכח הידיעה, שלא על כל עוולה קובלים החיילים; ו-(ב) רבות מהקבילות הנן עניין חוזר, שצבאנו אינו מסוגל לשרשו.
"נציב קבילות החיילים מצא כי במקרים רבים המפקדים בצה"ל רומסים את
כבודם של החיילים, מרשים לעצמם להשתמש בשפה בוטה, לקלל את החיילים ואף להשתמש נגדם באלימות, כאשר הדגש על עבירות כלפי חיילים בקרב הפיקוד הזוטר בצה"ל, שם לדברי הנציב, מתרחשות התקלות הערכיות והנורמטיביות המרכזיות". בדוח בולטת שרירות-לב של מפקדים ללא רגישות ומבלי לשמור על כבוד האדם של החיילים.
מדאיג במיוחד הממצא של נציב הקבילות, "בחלק מהמחנות (בגולן) לא ניתן למצוא חדר אחד שבו חלון דלת ובריח תקינים", כותב נציב קבילות החיילים, שמצא, כי ציוד לחימה מאוחסן במבנה דולף ושבור. במחנות בגולן מצא הנציב שירותים מצחינים, מחסור במים חמים, פטריות ועובש, ברזים שבורים וחדרי הנצחה מוזנחים. במחנות מסוימים הגדרות פרוצות, ופרות חודרות לבסיסים.
ה. מסיר את כובעי אני כותב באתר
מחלקה ראשונה, שעורכו
יואב יצחק, ומתגאה בשייכותי אליו. מדי פעם מוסיף עוד נוצה לכובעי עקב קשריי הענפים עם האתר.
והפעם – אזכיר שוב, כי רק הדבקות חסרת הפשרות של יואב יצחק במטרה אפשרה לו להיות החלוץ בחשיפת פניו המכוערים של
אהוד אולמרט. אני מזכיר זאת, כי להצלחה יש תמיד רבים, המתיימרים להיות אבותיה. ואני זוכר היטב את התקשורת, שליחכה במרץ את עכוזו של אולמרט – גם כשכולם ידעו (אלא מה?!) על אורחו ועל רבעו, וחלק מהתקשורת עדיין עם העבריין המורשע.
ו. חוצפה יש כמה דרכים לזכות בפרס נובל. אחת מהן הנה לשחד חלק מהשופטים, וזה עבד היטב. שאלו נא את טריה לארסן ואת אשתו.
שיטה אחרת, שגם עבדה הנה להתיז תעמולה אנטי-אמריקנית. וזה הצליח לנשיא
ברק אובמה עוד לפני שהספיק לחמם את הכורסה בחדר הסגלגל.
אפשר לכתוב ספרים מעניינים בכישרון. אבל זו שיטה קשה ומייגעת, שאינה מתאימה לכל גרפומן. לכן, עדיף להתיז סביבך רעל אוטו-אנטישמי, ולבלוט בשנאתך לעמך – כפי שעושה האדון קלוזנר, הידוע גם כעמוס עוז.
לא איכנס לנפתולי הביוגרפיה שלו, אך ברור, שעוז יודע לשנוא. האם הוא יודע לאהוב?! כנראה, הוא אוהב מאוד כיבודים מאת חבריו לשנאת יהודים, ומספק להם ססמאות, שלא היו מביישות כל אנטישמי.
ז. חד-צדדי מי שמפקפק באי-טוהר כוונותיו של
ג'ון קרי, שר החוץ האמריקני, שהתיימר להיות מתווך במזרח התיכון – שישים לב לפרסומי מחלקת המדינה האמריקנית, שהוא עומד בראשה.
מחלקתו הזדרזה לתבוע מישראל לחקור עוד פרסום תעמולה ערבי (עם מקורות מקרב עוכרי עמנו בתוכנו, כמובן) על הריגת שני מחבלים בביתוניה. איני זוכר, שמשרד החוץ האמריקני הזדרז לתבוע חקירת רצח יהודים; וגם איני זוכר, שהאמריקנים עדינים במיוחד ביחסם למחבלים בעירק, באפגניסטן, בתימן, בסומליה ובכל מקום. לפעמים הם יתנצלו אחרי הדברים, אך ידם קלה על ההדק, כי רק כך לוחמים בטרור.
אלא שמה שמותר ליופיטר, אסור על השור.
