אדם לכול העת

השאלה אם בני אדם משתנים מטבעם או מכורח הנסיבות, היא נושא בעל חשיבות עליונה לחוקרים במדעי החברה והרוח כמו סוציולוגים, אנתרופולוגים ופילוסופים. אם מנהיגים כמו ביבי נתניהו משתנים או לא, זה גם עניין שאנשים רבים בעולם עוסקים בו, אך בראש וראשונה עניין מן המעלה הראשונה לאזרחי ישראל. ומה שחשוב עוד יותר הוא האם הם משָנים. רק באגדה של האנס כריסטיאן אנדרסון- ה"ברווזון המכוער" הופך לברבור, אך בעצם הוא ברבור מלידתו אלא ככול היצורים, ובייחוד בני אדם, כשהם נולדים הם מכוערים.אבל ברווז אמיתי הוא ברווז. מכאן האמירה של המשורר האמריקני ג'יימס וויטקום רילי: 1849–1916 "when i see a bird that walks like a duck and swims like a duck and quacks like a duck, I call that bird a duck."... אם אני רואה עוף שהולך כמו ברווז, שוחה כברווז ומגעגע כברווז – אני קורא לו ברווז.

אנשים לא משתנים

לפי עניות דעתי, וממה שלמדתי בהיסטוריה ובדברי ימינו אלה, מנהיגים אידיאולוגיים קנאים, דתיים או חברתיים, שהופכים לעריצים, קרוב לוודאי שלא השתנו…. לדוגמה מנהיג סין, האומה הגדולה בתבל-מאו דזְה דונגׁ. לפי הספר ההיסטורי ביוגראפי של ג'ון צ'אנג ג'ון האלידיי( גרסה עברית הוצאת דביר 2007) שמכיל 860 עמודים- מנהיג סין נעשה קומוניסט פושר בגיל 17 ותוך 3 שנים הוא הוכיח עצמו כמארגן מעולה שמפעיל אחרים, מאניפולטור ותככן, פאראנואידי, בעל תכונות בריוניות והוא עצמו רודף נוחיות, רודף נשים, ואין כמעט דבר שעומד בפני רצונו. זה ממש אותו מָאו אשר בגיל העמידה היה רודן אכזר שהביא להשמדת המונים על מזבח המדינה הקומוניסטית, ובגיל 79 פתח ב"מהפכה התרבותית", הברוטאלית, שהופנתה בעיקר כלפי אלה שהיו קרובים לו במחיר הרס וחורבן החברה. זה אמור גם לגבי עריצים אחרים בתקופתנו מנהיגים כמו אריק שרון, משה דיין ועזר ויצמן לא היו אידיאולוגים שהשתנו אלא אישים פרגמאטיים. שניים האחרונים הם שדחפו את מנחם בגין לעשיית שלום עם מצרים תמורת הנסיגה מסיני. שרון הוציא אותנו מרצועת עזה. מנחם בגין אולי היה ראש הממשלה היחיד שהונחה על-ידי אידיאולוגיה (וגם בדבֵקות שלו בחוק).בגין חשב לתומו שתמורת סיני יניחו לו את הנחלה ביהודה ושומרון. הוא טעה כמובן. גם אהוד ברק נמנה עם האופורטוניסטים. בדרך כלל אנשים לא יודו שהשתנו, שכן ביסודה, זאת הבחנה נכונה. אבל בהתנהלותם יש שינוי, הם קרוב לוודאי יגידו כי הזמנים השתנו. ככה, למשל,משה דיין שבסיום הקדנציה שלו כשר הביטחון, התבטא בכמה הזדמנויות שהוא מכיר בכך שזמנים השתנו ודעות השתנו." רק חמור לא משתנה"-אמר . מן הסתם התכוון בין היתר לדעתו שלו. זאת אשר הביאה אותו לכניסה לממשלת בגין ולפרישה ממנה.

הרהוריי לב

אצל כולנו, או רובינו קיים מה שקרוי wishful thinking. בעברית: הרהורי לב, אף שהכוונה היא כמיהות פנימיות למשהו טוב יותר. עיתונאים כמו דן מרגלית או פובליציסט בולט אחר כמו ארי שביט הם לא יוצאים מן הכלל, ובמידה מסוימת פובליציסטים רבים, ואני ביניהם . זאת עד כדי כך שהם רואים במאמריהם קווי פעולה שלפיהם שלטון נבון צריך לנהוג. ואם הוא לא נוהג על-פי הרהורי לבם, הם מאוכזבים ונותנים לכך ביטוי. בכך אני לא מותח ביקורת על תכונה אנושית נורמאלית זאת..אך כאן מדובר בראיית מנהיג, יהיה זה אולמרט או ביבי, בעין המזוינת או הבלתי מזוינת של הכותב, או הקורא. אם ביבי מוציא שתי המילים הרוטטות מדינה פלשתינית, בשפתיים קמוצות, תוך התניית תנאים שלפחות בשלב ראשון במו"מ לא מקובלים על הפלשתינים - אז ביבי אליבא דעלמא כולה השתנה. אם בשותפות עם שר הביטחון שלו אהוד ברק, סופֶר אגוצנטרי כמוהו וחרד לכיסאו כמוהו, הוא לא מפנה מאחזים שלא לדבר מפסיק בנייה בהתנחלויות או לא יקים וועדת חקירה לאירועי עזה- אז זה אותו good ol' bibi .ואותו אהוד ברק - ה"זייגערמאכער". לביבי נתניהו שמורות הזכויות הרבות על מדיניותו כשר האוצר, מדיניות אשר מזערה את הנזקים במשק הישראלי, כאשר המשק העולמי כמעט מט ליפול, וישראל יצאה ממנו יחסית קל ותוך התאוששות מהירה.זאת יש להזכיר שוב ושוב. אבל פה מדובר במנהיג של מדינה.במצב הנוכחי, עם הקולאז"' הקואליציוני הקיים וההרכב האנושי של ההנהגה, וציבור תוהה ומבולבל, אין שום סיכוי להסדר בינינו לבין הפלשתינים. אם ביבי חפץ לשנות(להשתנות הוא לא השתנה ולא ישתנה) כדי לסמן ציון דרך היסטורי, יש חלופה אחת בלבד והיא שינוי הרכבה של הממשלה. אם זה יקרה, אז זאת הדרך לשינוי, וזאת המטרה, ולא השתנותו של המנהיג לעצמה. מנהיג גם אם לא משתנה- יכול לשנות נסיבות. אצלנו הוא חייב., אם פניו לשלום אמת ושינוי סדר היום הלאומי.