ב-2002 הגיעה קבוצת הפועל תל אביב בכדורגל לרבע גמר גביע אופ"א בכדורגל - הישג שיא מקומי מכל הבחינות. אף שאינני אוהד הפועל, קשה היה שלא להידבק בהתלהבות ובתחושת ההישג. בכל זאת, קבוצה ישראלית מצליחה ברמות הגבוהות ביותר. יש כבוד.
ב-2004 זכתה קבוצת הפועל ירושלים בכדורסל בגביע יול"ב - טורניר הקבוצות השני בחשיבותו באירופה (גם אז, אגב, ניצחה בגמר את ריאל מדריד). אני אוהד
מכבי תל אביב, אך כמובן צפיתי במשחק, עודדתי (מהכורסה) ושמחתי בשמחתה של הנציגה הירושלמית באירופה. שלא תהיינה אי-הבנות: בדרבי התל אביבי אני בעד תבוסה להפועל ובעד קיום הציווי החשוב "ואיזה מסכנים האוהדים". אולם כשיוצאים את גבולות הליגות המקומיות, אני הופך אוטומטית לאוהד כלל ישראלי.
לכן, היה מוזר (וקשה) להבין את זרמי הסלידה המופגנת של אוהדי הפועל לקבוצותיהם מההישג המזהיר של אליפות אירופה תל אביבית בכדורסל. מובן שלא ניתן לצפות מאוהדי קבוצות יריבות לקפוץ לבריכה בכיכר רבין, אבל מכאן ועד הכרזה על הניצחון המכביסטי בחו"ל כמשהו שלא נוגע להם (במקרה הנפוץ) או כיום אֵבֶל (במקרה הפחות שכיח אך בהחלט קיים) המרחק רב ואף בלתי ספורטיבי.
ניתן להשליך זאת גם על תחומים נוספים. אני צוחק על עצמי על כך שֶבַּיָם אני זקוק למצופים כדי לשחות כמו שצריך. בכלל, אני לא משתגע על ללכת לים וגלשנים לא עושים לי את זה. זה לא מנע ממני מלדמוע משמחה מול המסך (מטאפורית, כן?) כשגל פרידמן ולי קורזיץ זכו באולימפיאדה ובאליפות העולם בשייט (או בגלישה, ההבדל לא ברור לי).
אני גם לא מתמצא בכימיה מולקולרית ומשתדל להתרחק ממעבדות עם מבחנות וכל מיני תמיסות משונות. אבל כשדן שכטמן זכה בפרס נובל, הלב התרחב מגאווה - למרות שאני "מנוי" ושחקן פעיל במדעי החברה והרוח דווקא. אפילו התעמקתי בכתבות על הישגיו בתורת הגבישים (אף על-פי שלא הבנתי כלום). לא זכור לי שאקדמאים אחרים הכריזו על זכייתו כעל "יום לא פשוט" או כ"לא המסיבה שלהם" (כהגדרות אוהדי הפועל), רק משום שהוא מייצג אוניברסיטה אחרת משלהם.
טענתם של האדומים כי מכבי איבדה רבות מהצביון הישראלי שלה, אכן נכונה וצריכה טיפול ברמת הקבוצה וברמת תרבות-הספורט בישראל בכלל. אך האם ניתן לומר כי הקבוצה לא מייצגת את ישראל רק כי משחקים בשורותיה שחקנים זרים רבים? כשהגדוד הדרוזי או גדוד הסיור הבדואי בצה"ל מצטיין בפעילות מבצעית, האם גם אז אוהדי הפועל צועקים בוז לעברם ומתאבלים? ובכלל, בל נשכח שאת כל המקהלה הזו שנקראת מכבי תל אביב בכדורסל - למרות הרכב השחקנים הנוכחי - מנהל אדם בשם שמעון, הסמל שלה הוא מגן דוד, למאמן שלה קוראים דייויד והוא עלה לארץ מטעמים ציוניים, לעוזרי המאמן קוראים גיא ואלון, למאמן הכושר קוראים אבי ובין השחקנים הזרים יש גם מתאזרחים כמו סילבן לנדסברג (ממוצא יהודי) ואלכס טיוס (שהתגייר), המשחקים גם בנבחרת ישראל ואף מזומנים לשירות מילואים בצה"ל. יותר ישראלי מזה?
מעבר ללוקָל-פטריוטיות, עצת זהב ספורטיבית לאוהדי הפועל. לקחתם את היריבות עם מכבי (ובית"ר) למחוזות שליליים ורחוקים מאוד מספורט (מה נסגר עם שירי השואה?!). במקום להתמקד בבניית הישגי-המועדונים, העדפתם לאמץ אתוס קונספירטיבי עלוב של "מכבי קונים את השופטים" (מאיפה הבאתם את זה?) ו"
שמעון מזרחי הקומבינטור" שמקדם את מכבי תל אביב, "בדרכים לא דרכים", באירופה (וכי את מי רציתם שיקדם, את הפועל?). להפסיד בכבוד זה הבסיס של תרבות ספורט. ולפרגן ליריבה לא אומר שאתה בוגד בקבוצה שלך. ולסיום, בהצלחה לכל הספורטאים והקבוצות שלנו בחו"ל. גם להפועל.
