מה שבטוח בטוח כמה פעמים שמענו שעלינו לחזור לגרמניה ולפולין, לרומניה ולצ'כוסלובקיה, לרוסיה ולאוקראינה? ומי שלא קרא או שמע עד כה, הרשו לי להפנותכם לח"כ המאד מכובד שפלשתין זו ארצו,
אחמד טיבי, שקרא לנו, הישראלים-יהודים, לחזור למקורותנו ולארצות מולדתנו. דבר חדש זה כבר לא.
ראו עד כמה חכמים הישראלים והיהודים. גם ללא טיבי מיודענו, הם מכינים את הקרקע למעבר הדרגתי מאותה ארץ זבת חלב ודבש. אולי בגלל שהארץ חסרת משאבים (למעט הגז הטבעי שהתגלה לאחרונה, אך כולם קפצו על המציאה וטוענים בעלות - טורקיה, קפריסין, מצרים, סוריה, לבנון בבעלות החיזבאללה, אירן ואולי אפילו רוסיה; ואם כך אז מן הראוי שגם סין לא תשב בחיבוק ידים). יש אומרים בשל הלחץ התמידי. אחרים טענו פעם שזה בשל נטל המילואים, אך נראה לי שהטיעון כבר לא תקף.
רבים הישראלים שהכינו מבעוד מועד דרכון שני (ולעיתים גם שלישי) לאחר שפישפשו בהיסטוריה המשפחתית ומצאו מאין באו. זה הוציא דרכון ארופאי וזו הוציאה דרכון אחר. אלו עברו לארה"ב כך שילדיהם שנולדו שם הם אמריקנים מלידה. כל אחד כפי שהתאפשר, העיקר שיהיה דרכון נוסף. להמון דרכונים ארופאים, ואולי טוב הדבר, שכן מספר המוסלמים שם - שמקורם בעיקר מאפריקה, אך עכשיו בשל קצב הריבוי הטבעי שלהם הם כבר דור שלישי, רביעי וחמישי - האמיר עד כדי כך שנוצר חוסר איזון, וכף המאזנים נוטה לטובת אזורים למוסלמים בלבד, ערים שלמות בהן שולט חוק השאריה.
יצאו להם גליונות של ישראלים מזוינים בפספורטים מקומיים וילחמו במוסלמים בארופה. ראו, יש עתיד!
דבר שבאופנה הוא להוציא דרכונים זרים. ואם כך אנחנו נוהגים (לפחות דור בני ה-20, 30 וה-40 בארץ), מדוע שלא יגידו אחרים את מה שברור כשמש ברום השמים?
יש להאזין לנאמר, שכן העולם כבר התרגל לשמוע שהוצאנו את ארץ ישראל במרמה מהעולם לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה שהייתה (או לא היתה), למרות שאין לנו כל קשר ממשי ומוכח לאותה פיסת אדמה. כה שגור הרעיון במוח הקולקטיבי, שבלי ספק הוחלט שיש לעשות מעשה: לשלוח את כל אותם "
מתנחלים" מיפו הכבושה, חיפה ועכו, באר שבע ואל-קודס, לארצות מוצאם ולהחזיר את פלשתין לבעליה (מזה שלושה וחצי עשורים) האמיתיים.
ומה יקרה לכל אותם בנייני פאר הנושקים לשמים? יוחזרו לבעליהם האמיתיים, אלו שמחצבי ים המלח נגזלו מהם, כך גם מי הירדן, וכל אותה אדמה משובחת שהציונים ניצלו עד תום. ישארו אותם רבי קומות וינתנו כפיצוי (חלקי בלבד) לפלשתינים.
טיולי הח"כים בזמן שהיום מדברים על הפסקת אימונים של אנשי מילואים (יש מי שזוכר את חמש השנים שקדמו למלחמת לבנון השנייה?) והמרוץ הגדול לתקציב השנתי הבא כבר בעיצומו, נוסעים להם חברי כנסת נבחרים לחו"ל. שכחו שמקומם בארץ, והם נוסעים לראות וליהנות מנפלאות העולם, ומה יותר טוב מאשר בניו-יורק!
כאילו שניו-יורק היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ויש צורך להופיע שם חדשים לבקרים.
צורך? אכן, הכספים זורמים משם בקצב אדיר.
ממילא יהודה ושומרון "אזור כבוש" מעבר ל"קווי '67," והארץ כל כך קטנה, שטוב יעשו אם תהיה לנו דריסת רגל בניו-יורק, צ'יקגו (נא להדגיש את ה-צ', המקומיים קוראים לה שיקגו), בוסטון, מיאמי, לוס אנג'לס, סן פרנציסקו על המים, ואולי עוד עיר אחת או שתיים. (נשמע מוכר? נראה לי שרשימה זו בדיוק כוללת ערים בהן נפתחו לאחרונה משרדים של מועצת הקהילה הישראלית; ואני טוען פעם אחר פעם שאת הכוח המקומי יש לנצל לייצג אותנו בארץ, כך שישמע קולנו שם.)
אם יחסר מקום בארץ, נוכל להשתכן כאן, בין כל מאות אלפי הישראלים שכבר העתיקו את מקום מגוריהם, אך עדיין שומרים הם על זהות ישראלית (ובלית ברירה גם על תעודת זהות ואזרחות, למרות שהתושבות פג תוקפה אחר חמש שנות העדרות).
למה דומה הדבר? לפולנים החוגגים כל דבר הקשור ליהודים וליהדות אחר שרוקנו את ארצם מיהודים. קטע לא נעים ביותר, אך בשביל זה בדיוק יש את כל אותם מצעדי החיים ואיתם זרם בלתי פוסק של מבקרים, פסטיבלים ושפע ארועים שבשגרה. (למי שאכן מנוסה קצת יותר במה שקורה בפולין, הרי שכל המערכת המשפטית הפולנית עומדת איתן כסכר שלא לאפשר לאותם ניצולי שואה שעודם בחיים לקבל את כל רכושם בחזרה).
כך גם אנחנו - הישראלים בחו"ל חוגגים את ישראל ממרחק של אלפי מיילים, בעוד הילדים והנכדים כבר לא לומדים קרוא וכתוב עברית, והשפה אף היא לא שגורה בפיהם. נמשיך לחגוג. תהיה מדינה, נסע לשם לחופשה או לחגיגה, לפגש זה או אחר. לא תהיה מדינה, ניחא, גם כך חיינו אינם סובבים סביבה.
אך נחזור לנבחרי הציבור שלרגע משלים את עצמם ואותנו שהציבור שבחר או יבחר אותם מחדש נמצא כאן ולא שם.
האם אין תפקידכם לנהל את המדינה (ביחוד ח"כים שהם גם סגני שרים; וכן גם שרים, בכירים ובכירים עד מאד, בהווה או בעבר)? האם הכל בארץ מתקתק בקצב אחיד, צועד קדימה כמו מצעד צבאי רוסי, צפון וייטנאמי או סיני?
האם אין שום דבר בוער על הפרק? אולי אשלית השלום? עלילות דם? אלימות? שחיתות? פשע (מאורגן וסתם מן השורה)? נשיא לשעבר בכלא. ראש ממשלה לשעבר בדרך לכלא. איש דתי שעמד (ועומד) בראש מפלגה שיצא מהכלא? סכסוכים ולכלוכים מבית ראש הממשלה מהמשפט של המאבטח-אב-הבית?
הכלכלה איתנה? מערכת החינוך מתפקדת כהלכה, מכשירה את הדורות הבאים? מערכת הבריאות לא קורסת (ואולי סיפורי הדסה הם רק אשליה של רגע)?
ונאמר, לשם שיחה, שהכל מתנהל כשורה, שההווה מביא לסיפוק ולגאווה, האם תפקידכם אינו, לפחות בחלקו, לדאוג לעתיד? לֹהסתכל קדימה ולתהות - לאן מועדות פנינו? האם יש לסלול דרך כזו או אחרת? מה עלינו לעשות היום ומחר בכדי שנוכל להגיע לאותם יעדים?
נראה לי שאם אכן הייתם מתמקדים בתפקידיכם, לא הייתם מבלים זמן כה רב בטיסות ובביקורים מחוץ לארץ. אתם, נבחרי הציבור ואלו העומדים בראש המדינה, אם טוב לכם יותר באותן גיחות קבועות ומפתות, מה אומר הדבר על שאר האומה ועל מצבנו בכלל?
שאפו תמיד ליותר, נסו לייעל, לתקן, לשפר. העלו על נס את הטוב וטפחו אותו. הסתכלו קדימה עם חזון וראייה מקיפה וכוללת. עשו טוב ודירשו רבות מעצמכם. אך לשם מה עליכם להגיע לארוחות פאר ולפגישות ביתיות בניו-יורק, בוסטון, צ'יקגו, מיאמי, לוס אנג'לס וסן פרנציסקו? האם עד כדי כך אתם מתרגשים ממראות הכזב, מהכסף הרב ומההמולה סביבכם?
מסתבר שקיים חסר גדול בארץ שמצריך את כל המי ומי לסוע כל הזמן. ואיני מדבר על הזדמנות נוספת לקנות בדיוטי פרי או לעשות כאן "שופינג" (אין ח"כ או מבקר שמוותר על הזדמנות כבירה כזו, כאילו שחסר משהו בארץ. אך הם - נבחרינו - יודעים שהמחירים של אותם מוצרים בדיוק זולים פי כמה וכמה בחו"ל, לכן עדיף לקנות מחוץ לארץ ולמה לטרוח לשנות את המצב לטובת הכלל? שהם - הבוחרים - יסבלו, ואנחנו - העומדים בראש - ננצל את העובדה שאנחנו טסים כל הזמן ונביא כבודה לארץ בכל טיסה וגיחה).
כמו בעל שנשוי לאשתו באושר רב (יש להגדיר תאור זה) אך זקוק לריגוש ולסטוץ', חדשים לבקרים, ולשם כך הוא נעזר במקצוע העתיק בעולם, לקוח נאמן הוא עד מאד. רק בבתי מלון מפוארים הוא נפגש, שכן התמונה חייבת להיות מושלמת. אין שום נקיפות מצפון וגם אין היסוס קל שבקלים. נישואים לחוד וריגושים לחוד. כך גם הח"כים, סגנים השרים והשרים, ואני מלא התפעלות, שכן התהפכו סדרי עולם ואין פסול, לדעתם, בכל אותן הטיסות, הגיחות והביקורים בחו"ל.
כיון שהגענו עד הלום, הרשו לי להביע את העומד על קצה לשוני. חסר לכם מה לעשות? וגם אם לוח הזמנים שלכם עמוס לעייפה? עשו את הבלתי עולה על הדעת: בקרו בבית כנסת, בגן ילדים, בבית ספר, בבית סוהר, בתחנת משטרה מקומית, במעון לנשים מוכות, בבית אבות, באירוע לניצולי שואה, בבית חולים, במעון שיקומי. צאו לרחוב. צאו לשוק. פיגשו את האנשים הפשוטים, אלו העובדים למחיה, עובדים קשה (ולרוב משתכרים מעט).
עד מהרה תשנו את תפישת העולם שלכם, כה המומים תהיו מפשטות העולם, ממה שקורה שם, בשטח, מיד ילד או זקן המושטת אליכם, מהבעת תודה, מהפליאה על פני איש או אישה שזכו ופגשו מישהו מרומו של עולם, שכל כולו אדם שהם עזרו בבחירתו.
לדעתכם, יש ערך מוסף אדיר לכל נסיעה (מעבר ל"שופינג" ולאיסוף הכספים), רק אני שואל: האכן?
ברצוני להדגיש נקודה זו - אולי אתם משוכנעים שבכמה הדקות שאתם מופיעים במקומות שונים תשפיעו על אנשים ותשנו את דעת הקהל נגדנו? עד כמה שאתם מוצלחים (בעיני עצמכם, למעט ראש הממשלה שהוא הדובר הטוב ביותר שלנו), התוספת השולית אינה עוזרת. זהו לא מאמץ לאומי להלחם על דעת הקהל העולמית, וכיון שכל אחד מכם מביע דעה שונה (ראש הממשלה אומר א', הנשיא אומר לא יהיה! סגן שר אומר "ראו עד כמה" או "אנחנו לא נאפשר" ועל אותה הבמה בדיוק, או באירוע מקביל, אומר אחד מרעיו את ההפך הגמור בדיוק), התוצאה אומללה ביותר.
אך אתם כלל וכלל לא חשבתם על "הסברה" או מלחמה על דעת הקהל. כל כולכם נתונים בריגוש ובכסף, בסינוור ובסיפורים של יום המחר. הנסיעה היא דבר שבשגרה, ובדיוק על כך יצא קצפי.
גבירותי, רבותי, נבחרי הציבור - שבו בבית, שם בארץ ישראל. מדינת ישראל אינה המדינה ה-51 של ארה"ב, ויש לכם תעסוקה מספקת בארץ. אם פוזלים אתם לניכר, התפטרו מתפקידיכם וממעמדכם, ורדו מהארץ.
פעם שרנו "כל עוד בלבב פנימה / נפש יהודי הומיה / ולפאתי מזרח קדימה / עין לציון צופיה." היום נבחרינו במעשיהם ממחישים את הניצוץ שבלב, אותה המיה, לכיוון מערב, מערב קרוב (ארופה) וקצת יותר מרוחק (ניו-יורק, ארה"ב וקנדה). או עד כמה הומה הנפש, פרפרים מרחפים בבטן, התרגשות אוחזת אתכם, ואתם כבר מוכנים ומזומנים לגיחה נוספת.
וירצה מי שירצה להתאים את השורות הבאות למצב בן יומנו, שכן המילים כבר לא מתאימות: "עוד לא אבדה תקוותנו / התקווה בת שנות אלפים / להיות עם חופשי בארצנו / ארץ ציון וירושלים."
אני מרוב שאט נפש מסרב לעשות זאת.