עמוס עוז, הדיו-נון של המדינה ממשיך להשפריץ סיסמאות בדפוס מקובע על סביבותיו. בחדשות של רשת ב' הודיעו שוב, במילים נרדפות, כמובן, שהסופר לא סופר אותנו. הוא עדין טווה סביבנו רשת אלף ומתווה דרך בניסוחו: למה דרושה (או נחוצה) לנו הכרזתם של הפלשתינים כי אנו מדינה יהודית? מה, הפלשתינים הם שמגדירים אותנו כעם?
שאלה טובה וראויה - תשובה של אוטיסט. כבר שמענו את הנוסח הזה מפי אנטישמיים למיניהם, אבל הסופר עוז אינו רפורטר בעיירה נידחת. זה מחזיר אותי לקלאסיקה הנצחית שבה הוגדר אנטישמי בעצם הכרזתו הנדושה: החברים הכי טובים שלי הם יהודים. הבן שלו כבר אומר: החבר הכי טוב שלי זה הכלב שלי... עם ישראל קיים כארבעת אלפים שנה וההיסטוריה של העולם שזורה בהיסטוריה שלו כמו סיבי פשתן בסריג של זהב. עם מפואר שכזה מבקש מאיזו ישות מפוקפקת שאולי נולדה ואולי נפלה בשלהי המאה ה- 20 להכיר בעצם קיומו??? כשהיהודים קבלו את התורה בסיני האירופאים ה'מתורבתים' עוד התגוררו על עצים, סגדו לאבנים וניסו לקפל את הזנב שלהם בין הרגלים...
אז מה קורה פה באמת? מהי הלהיטות הסחופה של עוז לחזור כל הזמן אל מחוזות השקר המגוחך של תקופת האבן? אני מציע לכם לקרוא שוב את ספרה המרתק של הגברת ג'ין מ. אואל 'שבט דוב המערות'. עוז היה מת לכתוב ספר כזה. גם קלויזנר לא הצליח. אולי אצליח אני להסביר לו את מהות הנושא הקיומי ואת ההוויה של המאבק שבין היהודים והערבים על ארץ ישראל בעזרת עלילה פרה-היסטורית על פרימיטיביים למכביר כפי שמגוללת אותה הגברת אואל. אשתדל להעביר בקיצור נמרץ תובנה ניאנדרטאלית לתקופה החדשנית, הניאו-דנטאלית (בגלל קוקה-קולה) של ימינו המסוערים.
אחד הקטעים המרתקים בסיפור, ויש רבים כאלה, מתאר קללת-מוות שמטיל המכשף מוג-אור על הגיבורה ה'אחרת'. הוא 'מזיז' את העצמות של דוב-המערות בצורה טקסית מסוימת והקללה יוצאת לפועל במהירות הבזק. ברגע שמוטלת עליה הקללה הופכת ה'אחרת' לרוח מעולם הרוחות בעיני כל בני השבט. חייה נמוגו. בני אנוש שחייהם נעים במסילה צרה שבין טוטם לטאבו רואים את העולם במשקפת של תודעה ארוכת ימים ומתוכנתת. אין מציאות אחרת. עיניהם הופכות מזוגגות וכשהם מתבוננים בנערה אינם רואים אותה, אלא רוח רפאים בדרכה לעולם הרוחות. הנערה ה'אחרת' מתה. מסורת של מאות אלפי שנים מגלגלת בשר ודם לרוח בכוח מילה וסמל. דיבור ושיחה, לא היו בנמצא עדיין והתקשורת נעשתה בקולות, מחוות גוף, בעיקר תנועת הידיים. כמו שנאמר – וכל העם רואים את הקולות. כלומר, תנועות ידיו של המכשף 'הרגו' את הגיבורה למרות שנותרה עומדת על רגליה מולם. היא מדברת אליהם והם אינם רואים ואינם שומעים את גניחותיה. זו משמעותו של כישוף ניאנדרטאלי. זה כישוף קיומי והוא פועל גם בימינו על התודעה הציבורית והפרטית של השבט או העם.
הפלשתינים 'הרגו' אותנו לפני עשרות שנים. הם הטילו עלינו קללה נצחית של מוות שהייתה אמורה להפוך אותנו לרוח רפאים. משום מה הציונים שפלשו לארץ הקודש שלהם לא הבינו את ה'רמז' (גם לא עוז) ולכן החלו לשחוט. מרגע שקמה המדינה הפכנו אנו, יושביה היהודים, לישות קמאית בעיני שבט דוב-המנהרות מעזה. רוח רפאים מערבית במזרח התיכון. יש זמן. גם רוח הרפאים הצלבניית נעלמה לחלוטין רק כעבור 150 שנה. אנא שימו לב לכל הביטויים שבהם מכנים אותנו הערבים. זו אינה אנטישמיות חובבנית לשמה – אלה קללות נכונות בפיהם של מגרשי רוחות הנמצאים במרומי המסגדים.
אם אתם חושבים שספרתי לכם סיפור פשטני וניאנדרטאלי בעוד אתם שרועים לחוצים על כסאו של מרפא-שיניים אתם טועים. גם במאה העשרים שלנו התעורר מכשף בעל עוצמה מחשמלת והשתרר על העם ה'תרבותי' ביותר בהיסטוריה האנושית, 'הזיז' את העצמות בקיתון הכישוף שלו והוציא לאור את חוקי נירנברג. רכבות המשא שהוליכו את יהודי אירופה לכבשנים הן פועל יוצא של חוקיות וסדר מושלמים. בני-אנוש ממוצעים לחלוטין קמו כל בוקר, שתו קקאו, הקשיבו למוזיקה של מוצארט, בטהובן, הנדל ווגנר (בסדר אקראי), קראו סיפור של גטה, קאנט וניטשה, אספו את הכריך שהכינה להם אשת נעוריהם הבלונדית, הוליכו את ילדיהם השבעים לבית הספר, את הכלב החולה לווטרינר, ונסעו קמעה למקום עבודתם. כשהגיעו לשם הארובות העלו עשן טרי והם הפשילו שרוולים בעליצות והחלו לשחוט. מה, הם לא ראו?
קצטניק, המוזלמן הנצחי, כתב שזו הייתה פלנטה 'אחרת'. אני הבנתי גם אז את דבריו. זו הייתה פלנטה של תודעה אחרת. אנשים הבינו אותו (גם הוא עצמו) לא נכון. הם הבינו כי בני-אנוש במקום אחר לא היו מתנהגים כך. ברבות הימים, לאחר טיפול פסיכיאטרי, גם קצטניק תיקן את דבריו. לא, אין פלנטה אחרת. זה היה מקום מקולל ככל המקומות על פני האדמה. בני-אדם רגילים שחטו בני-אדם באופן ממושמע ותעשייתי. בית חרושת למוות. אנחנו עדין פוסעים באיטיות במסלול צר בין טאבו לטוטם.
לפני כל תהליך שלום הערבים צריכים 'להחזיר' אותנו לחיים. עליהם להסיר את הקללה שהטילו עלינו המכשפים שלהם. 'לראות' אותנו, להתפייס. עליהם להתחיל לראות אותנו חיים מול עיניהם המשתאות והנפקחות בתובנה חדשה. להפסיק לחפור אלינו מנהרות. לעמוד מולנו על פני האדמה. הנכבה שלהם היא התשתית לקללה שבה קללו את הישוב היהודי לדורותיו. זו קללה המשייכת אותם לימים שבהם היו אבות- אבותיהם נוודים על פני האדמה, ציידים ומלקטים, התגוררו במערות ונלחמו בחניתות בטורפים אדירים ששרצו בארץ. גם אבות אבותינו חיו על פני האדמה הזאת אבל צאצאיהם יצרו גזע חדש, 'אחר', שהאמין באל אחד - ולכן קבלו את התורה בסיני. עלינו להמתין שגם צאצאיהם של השכנים הערבים יגיעו לדור הזה. וגם עוז וחבריו.
שמעתי במעלית - המון-המון דברים על אולמרט אבל מוטב שלא אחזור עליהם. כי אם אתה חוזר ללא הרף על דברי אמת – בסוף תאמין בהם. הרף הזה הוא שלי והפעם אני לא קופץ מעליו. אתם זוכרים את קצב? מרוב שדברו עליו ללא הרף – הוא יושב עכשיו בכלא. שמתי לב שכלא אף פעם לא מפסיק את הדיבורים – רק את המעשים.
- אולמרט עשה המון דברים למען המדינה ואי-אפשר לקחת את זה ממנו כי לא יודעים באיזה בנק...
- שמעת את הלהיט החדש? פרנסי העיר דולקים...
- אולמרט שהיה בטמבורו של עולם נטרף בידי צבועי מאכל.
