הקלישאה כאילו אחרי הבחירות נבחרו 120 חברי כנסת המהווים את נבחרי העם ומשמשים נציגיהם בבית המחוקקים – משוללת כל יסוד. חברי הכנסת אינם נבחרי העם. חברי הכנסת הם נציגי הבוחרים שרואים בהם את בבואתם – וזה אומר הכל.
נבחרי העם אמורים לשרת את כל הציבור, אבל בישראל הם חושבים כי אינם חייבים לבוחריהם דבר ואפילו לא חצי דבר - ושהחוק היבש יתייבש ויתבייש לו.
נבחרי העם מעניקים לעצמם משכורות, תנאי עבודה ופרישה – מנותקים לחלוטין מהתנאים הקשים בהם שקועים בוחריהם. בהפוך על הפוך, ככל שתנאי הבוחרים קשים יותר, כך יקלו על עצמם הנבחרים את תנאיהם האישיים בניתוק מוחלט מנורמות, תרבות ומוסר.
נבחרי העם בוחרים את נשיא מדינת ישראל - מתוך עצמם. לכאורה רשאי כל אזרח ישראלי להציג מועמדותו להיות הנשיא הבא, אבל שיחפש את החברים שלו שיבחרו בו... במקום אחר. פעם היה ניתן למדוד את גודל החוצפה, אבל ברור לחלוטין שמאז שישנם חברי כנסת שלחוצפה אין גבולות: מי זה שיעז להציע מועמדותו לכנסת ואיננו חבר מועדון המושחתים בכנסת?! "שמור לי ואשמור לך" הוא הסגנון השלט (תרתי משמע) ושיקפצו לנו הבוחרים המבקשים נשיא מדינה מקובל על העם. כאן קובע הכח. אנחנו חברי הכנסת נבחר נשיא מתוכנו, והוא יהיה כברנו. רוצים דוגמה נהדרת:
משה קצב.
חברי הכנסת הם יצורים כל כך נאלחים שככל שיהיו ראויים פחות, ייבחרו שוב ושוב וחוזר חלילה - כאילו ביום הבחירות העולם עומד מנגד ואינו יכול לשחיתות הישראלית.
חברי הכנסת מחוקקים חוקים, ועוד חוקים, ומתחרים ביניהם מי יגיש יותר הצעות חוק שיועמסו על ספר החוקים שיכול במקרה הטוב להיות ספר בדיחות ובמקרה הרע סצנריו לסרט אימים. האם יש שם חוק אחד שמסדיר לנו את החיים ו/או מקל עלינו מעט את ההרגשה של אי-הנוחות, חוסר השוויון, ו"רשע וטוב לו צדיק ורע לו"?! תלוי את מי שואלים. אם שואלים את הנסקר? התשובה המסוממת ספונטנית: "הכל טוב". אם שואלים את המנסה לשרוד? התשובה עצורת הכעס יוצאת בצרידות: "עזוב אותי, חארא של מדינה".
"נבחרי העם" הם אלה שקובעים לנו את נורמות החיים במדינה שלנו. מדינה שלנו – דה יורה, וטריטוריה סגורה ואוטונומית דה פקטו שלהם. קובעים לנו – ולא לעצמם. הם קובעים שאסור להעסיק עובד זר ללא רשיון – ובעצמם מעסיקים כאלה. קובעים שצריך להדק את החגורה ומסרבים להעלות את שכר המינימום, ולעצמם מעלים חזור והעלה את המשכורות. מכריזים על נשיא המדינה כ"אזרח מס' 1" – אבל לא ממש ממנים אזרח מבין האזרחים אלא "תופרים" לתפקיד הזה את אחד מחבריהם כשוחד פוליטי שישתלם בעתיד כבומרנג חיובי.
בני האדם הללו השוכנים בבית הנבחרים, הפכו ל"מחויבים". ברגע אחד הם עטו על עצמם חליפה "מחייבת" תרתי משמע. מה שהיה להם פעם בית פרטי או דירה משפחתית – הפך להיות משכן הכנסת. הכל מפואר. הכל מצוחצח. משרתים בכל עבר. במציאות החדשה אבדה לנבחרים הללו התחושה האמיתית של החיים, ומרגע זה הם מתהלכים בדיוק כאילו היו מלכים.
מה שיכלו לומר כאנשים פרטיים, מדבר כעת מאחרי מסך של "רצינות ואחריות" שעמך לא יבין זאת. הם יודעים הכל. הם מקבלים מידע רגיש. הם מביטים מעבר לזכוכית משוריינת של אטימות ומתפלאים שפתאום אינם מובנים לנו. בנתונים אלה אתה יכול בכלל לחשוב לחלוק עליהם?! אפילו תנסה, יבטלו אותך במחי יד.
הכסף הרב הנשפך עליהם ולידם מעמיד אותם על "שטיח אדום" שאבוי לך אם תתקרב אליהם. באותה "הזדמנות חגיגית" הם יודעים ידוע היטב לספח הרבה מהנכסים וההון העוברים לידם – לעצמם.
מי שמעולם לא ניהל מכולת שכונתית מקבל לידיו בהינף מינוי ממשלתי לנהל תחתיו אלפי עובדים, ואתה המסגר ואפילו ההייטקיסט אינכם מבינים איזה כובד אחריות יש עליו.
ישנו עם וישנם מורמים מעם – המעבר מצד אחד של המיתרס לצד השני עושה את כל ההבדל: הם שם ואנחנו כאן. שום קשר נוסף.
מה לא אמרו על "נבחרי העם" הללו, שכל תוצאה מתמטית הייתה שולחת אותם מיידית לכל הרוחות – ולהבדיל בישראל, שוב לכנסת?! שהם מושחתים. שנשאר רק להקיף את בניין הכנסת בחומה, והנה לכם בית כלא שבו אנסים, גנבים, מקבלי שוחד וכל סוגי העבריינים האחרים. שעם תוספת של כמה נורות אדומות ניתן להקים בכניסה לבניין הכנסת שלט: "בית זונות"... מה לא?!
חברי הכנסת אינם נבחרי העם. חברי הכנסת הם נציגי הבוחרים שרואים בהם את בבואתם – וזה אומר הכל. כן, זה כואב, אבל האמת חייבת להאמר: מי שבוחר בהם – רואה אותם כשליחיו, ואין כמו הפתגם "אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה" כדי לחדד את האבסורד הנוראי בו אנו חיים, ושרבים בתוכנו רואים בו מצב אפוקליפטי.
