על כוח ומוח

בשעה בה 8,500 שוטרים אבטחו את ביקורו של האפיפיור פרנסיסקוס, התלונן מפקד מחוז תל אביב, בנצי סאו, על דלות משאביה של המשטרה. תנו לנו עוד אמצעים - היה המסר שלו בכנס לשכת עורכי הדין - ותראו איך אנחנו מדבירים את הפשיעה. הקשר בין שני האירועים אינו רק מקרי. אבטחת האפיפיור היא תסמין מובהק של תורת הפעלת הכוח המשטרתית, אם בכלל יש כזאת: מסות אדירות באירועים יוצאי דופן, אפס נוכחות בשגרה. הצורה הנכונה צריכה להיות בדיוק הפוכה: נוכחות מסיבית ברחובות בכל יום ותפעול חכם במקרים מיוחדים. כאשר יש ביקור ממלכתי, לא צריך לחסום את כל כביש 1 ולסגור את חצי ירושלים, אלא לסגור מקטעים ולנסוע בנתיבים צדדיים שאינם מפורסמים מראש - כמו שעושים במדינות מפגרות כגון ארה"ב. ואילו ביום-יום צריך להוציא את השוטרים מהמשרדים הממוזגים ולהציב אותם למען יֵיראו ויִיראו, שוב - כמו במדינות מפגרות כגון ארה"ב. לפני שנים כתבה ענת גוב המנוחה, כי מאז רצח רבין מגיב השב"כ בשמירה מסיבית על ראש הממשלה - אבל מסות מעולם לא היו הכוח שלנו, הדגישה בצדק. המשטרה חוטאת בדיוק באותה צורה, ואת המחיר משלמים כולנו.

עוד בנוגע למשטרה. באותו מושב בכנס לשכת עורכי הדין, סיפר הסניגור הציבורי הארצי, ד"ר יואב ספיר, על מעצרם של שני נערים שזרקו חזיזים ליד מסיבת יום הולדת. הוא הביא זאת כאנקדוטה המסבירה לדעתו כיצד מגיעה המשטרה ל-62,000 מעצרים בשנה. ספיר יכול היה להוסיף את מעצרה של הילדה בת ה-10 שכתבה בגיר על מדרכה בירושלים "תג מחיר", ואת מעצרם של שני צעירים שהדביקו מודעות נגד ביקור האפיפיור. אין ספק שהמשטרה עושה שימוש כוחני בכלי המעצרים, במקום לעשות בו שימוש מושכל של התמקדות במי שבאמת מסכנים את שלום הציבור. התוצאה היא לא רק פגיעה חמורה בזכויות יסוד, אלא גם עומס אדיר על בתי המשפט והפיכת דיוני המעצרים לסרט נע. שלא תבינו אותי לא נכון: אני בעד החמרת הענישה והרחקתם מן החברה לחודשים ושנים של מי שעוברים על החוק. אך כאשר המשאבים מוגבלים, צריך להפעיל אותם בצורה נקודתית וחכמה ולא בצורה רוחבית וטיפשית. וכמו בהרבה מקרים, שוב מתברר כמה אפרים קישון צדק. בשנות ה-60 הוא כתב פיליטון, בו מדבר מפקד יחידת משטרה על מעצרו של האזרח קונשטטר דניאל אשר התפרע וזרק אבנים על שלטים ליד הגן העירוני. המעצר היה מיותר, אומר המפקד, כי קונשטטר דניאל הוא בדרך כלל אזרח שקט, ובאותו יום הוא היה נרגש במיוחד לאחר שחגגו את יום הולדתו השלישי.

קטע אחרון חביב על-כנס לשכת עורכי הדין. יהודה וינשטיין הציג בכנס את תוכנית "מניפה" למאבק בפשע המאורגן, שעיקרה: שילוב כל זרועות האכיפה בכל הארץ בטיפול בעבריינים כבדים, במטרה לשמוט את התשתית מתחת לרגליהם ולגדוע את הרווחים הכלכליים מעל ראשיהם. זוהי דוגמה מצוינת להפעלה נבונה של מוח במקום כוח. הרבה מודיעין, תכנון וחשיבה יושקעו במאבק בפשיעה המאורגנת, שהפכה להיות מתוחכמת מאי-פעם. מגיעות ברכות לווינשטיין על ניצול נבון של ריבוי סמכויות היועץ המשפטי לממשלה - ריבוי שהוא בדרך כלל בעייתי - כדי להכניס את כל הגורמים לחדר אחד ולהביא אותם לפעול במשותף. חשוב מאוד שווינשטיין - ומי שיבוא בעקבותיו - ימשיך ללוות אישית ומקרוב את יישום התוכנית, כדי למנוע מריבות טריטוריאליות ולפתור אותן מיידית אם יצוצו בכל זאת.

נישאר עם משטרת ישראל ונפנה לאירועים החוזרים ונשנים, בהם היא מצליחה להוכיח שהיא חסרת כוח ומוח בעת ובעונה אחת. אני מתכוון למתרחש על הר-הבית, והשבוע זה קרה בעיצומו של יום ירושלים. זוכרים? היום בו הודיע מוטה גור "הר-הבית בידינו" וכל המדינה בכתה מהתרגשות. ובכן, כרגיל, מוסלמים יידו אבנים. וכרגיל, תגובתה של המשטרה הייתה לסגור את ההר בפני מבקרים. ממש עונש מכאיב למתפרעים. שהרי כידוע הם מוכרים כרטיסי כניסה, שתייה ומזכרות, ובלי מבקרים לא תהיה להם פרנסה... כמו תמיד בהר-הבית, המשטרה פועלת בלי כוח ובלי מוח. היא נכנעת ללא תנאי לפורעים ומעניקה להם את מבוקשם: זכות וטו על הכניסה להר. ורק נזכיר לסיום, כי היחידים שאינם יכולים להתפלל בהר-הבית הם יהודים, והממשלה היחידה בעולם הסוגרת אתר פולחן בפני יהודים היא ממשלת ישראל. זה מה שקורה כאשר גם הכוח וגם המוח יורדים לתחתונים.

מצד שני, יש מקרים בהם המוח אינו מספיק ואין ברירה אלא להפעיל כוח. ועדי העובדים החזקים בשירותים המונופוליסטיים הם מקרה מובהק שכזה. השבוע, למשל, שוב פרצה שביתה פראית בנמל אשדוד (בלי קשר לפרשת אלון חסן), ובשבוע שעבר החליטו עובדי רשות שדות התעופה לשבש את הבדיקות הביטחוניות בנתב"ג - שתי דוגמאות המלמדות היטב על הכלל. הפתרון הוא לאסור לחלוטין על שביתות בשירותים כאלו, תוך קביעת בוררות חובה. העובדים והמעסיקים יחויבו לנהל בוררות בכל נושא השנוי במחלוקת, בוררות אשר תיקצב בזמן ואשר הכרעותיה יחייבו את שני הצדדים. נמלי האוויר והים, חברת החשמל ובתי החולים חיוניים לא פחות מאשר המשטרה וצה"ל, וכמו שבאחרונים אסור לשבות - כך צריך להיות המצב בראשונים. מה יקרה אם העובדים בכל זאת ישבתו? כאן צריך להיכנס הכוח במלוא הכוח. אין להסס לעצור את מי שיפר את החוק; יש לי תחושה שאחרי שניים-שלושה לילות באבו כביר, ראשי הוועדים יהיו הרבה פחות להוטים לצפצף על המחוקק. ובלי קשר לשאלת בוררות החובה, אפשר כבר כעת לקבוע בחוק, שמי שיפר צווים של בית הדין לעבודה - לא יוכל לקבל ממנו סעדים לתקופה מסוימת. לא ייתכן שביד אחד עובדים יזרקו לפח החלטות של בית הדין, וביד השנייה יחתמו על בקשות לסיועו.

כתבתי כבר פעמים רבות, שבכוח לא ניתן יהיה לגייס את החרדים ולשלב אותם בשוק העבודה. צריך להבין את החששות של החברה החרדית, את ההיסטוריה שלה ואת המבנה שלה. הפעלת כוח רק תגרום לה - אם מותר לדבר בהכללות - להסתגר עוד יותר ולהתנגד לכל תחילתו של שינוי. הדברים חייבים להיעשות בשכל, בהדרגה, בהידברות, בשכנוע. החלטת בג"ץ השבוע לבטל את הבטחת ההכנסה לאברכים שאינם עובדים, מהווה דווקא הזדמנות לפעול בצורה חכמה. המדינה הלכה לקיצוניות אחת - תשלום של 1,000 שקל בחודש לכל אברך ללא כל התניה של לימוד מקצוע ויציאה לעבודה. בג"ץ אמר, ובצדק, שמדובר באפליה לא-מידתית שאינה משיגה את המטרה המוצהרת של שילוב בעבודה. אבל לא צריך ללכת לקיצוניות השנייה, בדמות אמירה כגון "צאו כולכם לעבוד מחר בבוקר". זה לא יקרה, גם משום שהחברה החרדית לא בנויה לזה, גם משום שרוב החרדים לא קיבלו הכשרה מתאימה וגם משום שמקומות עבודה רבים חסומים בפניהם. בצדק אמרה השופטת עדנה ארבל, ששינויים צריכים להיעשות בהדרגה - אך יש גבול למידת ההדרגתיות הסבירה. ביטול הקיצבה יחייב את המדינה למצוא פתרונות אחרים, מידתיים וחוקתיים, ואת האברכים - להבין שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. הקו של בג"ץ ברור: קיצבה מוגבלת בזמן, שתותנה בהכשרה מקצועית ובתחילתה של עבודה - זה יעבור ואפילו יהיה רצוי. בקו הזה צריך ללכת.