פוליטיקה קטנונית ומחזה אבסורד

תקציב הביטחון היה עד לפני שנים ספורות הסעיף התקציבי הגדול ביותר בתקציב המדינה וגדול משמעותית מסעיפי הוצאה אחרים, למעט תשלומי חובות. בשנת 2013, היה התקציב למעלה מ-52.8 מיליארד ש"ח, ללא תקציב הסיוע של ארה"ב (כ-3.1 מיליארד דולר נוספים). לאחרונה, בהשפעת סערת "הצדק החברתי" שפקדה את המדינה ב-2011, גדל מאוד תקציב החינוך (42.4 מיליארד ש"ח, ב-2013), והוא שני רק לתקציב הביטחון גם תקציבים אחרים ובכלל זה הביטוח הלאומי והבריאות אינם "קוטלי קנים", ונותר על-כנו סעיף החזר החוב החיצוני, כאחד הסעיפים הגדולים בתקציב גם השנה (2014). בהדרגה משתנה המציאות התקציבית בישראל, ותקציב הביטחון מאבד את עליונותו המובהקת, בניגוד למה שנוהגים לחשוב, בעקבות הימים הרעים של שנות ה- 80, בהם היה תקציב הביטחון כ-20% מהתל"ג (אמצע שנות ה-70). המציאות אכן משתנה, אבל התודעה הלאומית מקובעת. תקציב הביטחון עדיין נראה לרבים, ומסיבות שונות יש להדגיש, כהוצאה "ענקית" שניתן לחתוך ממנה נתחים משמעותיים, ועדיין לחיות בשקט ובשלווה באזור "המטורף" שלנו – אז זהו, שלא.

כולם מומחים

כאשר דנים בתקציב הביטחון, מסתבר שכולם מבינים בביטחון, משום שרבים שרתו בצבא, או עדיין משרתים בסדיר או במילואים, או שהם סתם אזרחים שומרי-חוק, או אזרחים שאינם שומרי-חוק; אבל כולם מבינים בביטחון – אז זהו, שלא. ביטחון (או למען הדיוק ביטחון לאומי) הוא מקצוע כמו הייטק או משפטים, ומי שלא למד ולא התנסה באופן שיטתי ומסודר, אינו מומחה. וביטחון אינו רק ניהול של יחידה צבאית בגודל כזה או אחר, בימי שלום או בימי מלחמה. וביטחון לאומי הוא דיסציפלינה שלימה הקשורה במכלול הנושאים המגדירים ומזהים את האיומים ואת האמצעים והשיטות להתמודד עימם בהצלחה. אולם מומחיות בתחום הביטחון מטרידה את אזרחי ישראל רק כשמתחוללת "פשלה ביטחונית", כלומר מתרחש משהו שאינו בתחום הציפיות האינטואיטיביות של עמך. בשאר התקופות, נעלמת לה המומחיות, יורדת למחתרת התודעה והס מלהזכירה. בימים "כתיקונם", באווירה ציבורית אותה משרות בעיקר התקשורת הלעומתית לממשלה ו"מדינת תל אביב", תקציב הביטחון תקציב הביטחון הוא "פול" של כסף, שחובה להושיט אליו יד ולקחת ממנו מה שרק אפשר לטובת הצריכה הפרטית האישית ומה שיהיה – זבש"ם של אחרים... מובן שכאשר מגיע מבחן התוצאה של השיטה האגוצנטרית הזו, כולם מקטרים, מקללים, משמיצים, מחפשים אשמים ונמנעים, כמובן, מלהתבונן במראה. כולם נתונים ב"הלם" אמיתי ומעושה על שנתנו "כל כך הרבה" לביטחון, ו"הביטחון" הכזיב; קשקושים ופתפותי ביצים. הביטחון אינו מכזיב, מי שמכזיב הם אנשים. אנשים שאינם מבינים שמוליכים אותם שולל כאשר מוליכים אותם שולל, אנשים שעושים הכול כדי להוליך שולל אחרים, בתקווה שהם ירוויחו מכך, ואנשים שלא היו מספיק חזקים וישרים כדי לומר לראשונים מה עושים להם האחרים ומדוע. ברור שגם בניהול הביטחון עשויות להתרחש שגיאות, יש גם שלומיאליות, חוסר מקצועיות, רפיון ידיים, רפיון רוח, קוצר ראות ועוד. בעקבות כשלי מלחמת יום הכיפורים, כשלי מלחמת לבנון וכשלים אחרים משמעותיים פחות, אנו יודעים שביטחון אינו מובטח באופן אוטומטי. אנו יודעים לא פחות, שאפילו היה מושג הסדר שלום עם הפלשתינים, לא כל שכן אם מדובר בהסדר ביניים כזה או אחר, קרוב לוודאי שבשנים הראשונות להסדר, תקציב הביטחון לא יכול היה לקטון באופן משמעותי, וכי התקציב תלוי בכלל האיומים ובכלל זה בתוכנית הגרעין האירנית. מדינת-ישראל מנסה במשך כל השנים לאכול את העוגה ולהשאירה שלימה בעת ובעונה אחת. לנהל את מערכת הביטחון כמעט כמדינה בתוך מדינה, אבל לעשות זאת במסגרת תקציבית מוגדרת בקפידה וכמעט קבועה במונחי תל"ג, ומאידך-גיסא לדבר על חיסכון בהוצאות והתיעלות במונחים של סיסמאות והכללות שאין להם אחיזה במציאות. בכדי שמערכת הביטחון, שהיא אחת המערכות הניהוליות ה"חכמות" ביותר במדינה חרף מורכבותה, תוכל להתייעל ולצמצם בהוצאות, נדרש ניהול לאומי אחראי מצד הממשלה, וכאן, כמו במקרה הדג, רוב מה שאינו פועל נכון, מתחיל מהראש. מערכת הביטחון הפכה לסופג הזעזועים הממלכתי כמעט בכל נושא, מתוכנן ולא צפוי כאחד. בגלל כושרה וגודלה היחסי במשק, היא נתפסת "כביטוח לאומי גלובלי" לכל הבצ"מים (אירועים בלתי צפויים) הלאומיים, ושכפ"ץ קבוע למחדלי הממשלה. מובן, שלתופעה זו יש השלכות מצטברות לאורך זמן, ואחת מהן היא "תסמונת הראש הקטן". תסמונת זו באה לידי ביטוי באופנים שונים ומגוונים, למן הימנעות מפורשת או התחמקות מפולפלת מלקיחת אחריות, וכלה בהערכות למקרה "סופר הכל". מקרה סופר-הכול, הוא ניסיון להתכונן לכל תרחיש אפשרי ובלתי אפשרי צפוי ובלתי-צפוי בכדי להיות מסוגל "איך שהוא" להתמודד עם הבלתי ידוע, ובה בעת לא לקום ולומר לממשלה, חברים: עד כאן. או שתגידו מה אתם דורשים מאיתנו ובאיזה סדר עדיפויות או סבירויות, או שתשמרו את האחריות לביטחון לעצמכם. פרוש גישה כזו הוא פרישה משרות של האנשים הטובים ביותר והאחראים ביותר, והישארותם של האופורטוניסטים. על הפרובלמטיקה שאפשרות כזו תממש אין צורך להרחיב את הדיבור, אבל סימנים לה ישנם במערכת הצבאים כבר כיום לרוב. במדינה מסודרת, הממשלה קובעת לצבא, בהתייעצות עם כל מי שנראה לה, יעדים, משימו, כללי התנהגות וסדר עדיפויות. הצבא, כגורם מקצועי, מכין את תוכניות העבודה שלו לביצוע מיטבי של הנחיות הממשלה, ובכלל זה ההשלכות הכלכליות שלהן, ומציג את התוצאות לממשלה. כאן תפקיד הממשלה הוא לאשר את הצעות הצבא, לרבות המשמעויות הכלכליות שלהן, ולשלוח את הצבא לבצע. לחלופין, רשאית הממשלה ואף חייבת, אם הצעת הצבא אינה מקובלת עליה, להורות לו מה וכמה לשנות, ולאשר את התוכנית המתוקנת. אישור תוכנית משמעו גם אישור תקציב, שהרי תקציב הוא ביטוי כמותי לתוכנית-עבודה.

פונקציה חזקה

אין זה סוד לכל מי שעוסק בניהול תוכניות, פרויקטים או מפעלים כלכליים, שאופטימליות הביצוע היא פונקציה ישירה ו"חזקה" של תהליכי תכנון ותקצוב נכונים של תוכנית ביצוע סדורה ושל מיעוט מהפכים ושינויים בכל אלה; ללא הפרעות וללא הפתעות. מובן מאליו שתיקונים קטנים ניתן לספוג בכל תוכנית שהוכנה כראוי, אבל גם כל שינוי מהותי, משבש אותה ומגדיל את עלותה. יתר-על-כן, בתוכניות בינוי, הצטיידות, הכשרה ואפילו תחזוקת ציוד, אין מצב בדרך-כלל שבו פעילות רצינית מתחילה ומסתיימת באותה שנה קלנדרית שהיא גם שנת תקציב. לכן, אישור תוכנית עבודה, בחלקו הוא אישור לשנה אחת ובחלקו האחר, לרוב בחלק ניכר למדי, הוא אישור רב-שנתי. אישור רב-שנתי, בדומה לתשלומי חובות חיצוניים, מקשיח את התקציב לשנים הבאות, ושינויים בתקציב קשיח, מביאים לביטול פעולות ולמעשה להפסדים, או לחלופין לדרישות לתוספת תקציב בכדי להימנע מהפסקת פעילות שתביא להפסדים וגם לבצע את תוספת המטלות.

גורמי השפעה נוספים

זה כמובן רק פן אחד של חוסר הוודאות וחוסר ביציבות בה מתנהלת הממשלה, ובעקבותיה גם הצבא. יש גם גורמי השפעה אחרים, כגון התייקרויות בלתי צפויות, אירועי בט"ש בלתי צפויים, מידע מודיעיני המשנה הערכות מצב או מזהה איומים חדשים, אילוצים פוליטיים ועוד. ככל שהמערכת מורכבת יותר ורבת אנפין יותר הסיכוי לאי-יציבות גדול יותר. הבעיה האמיתית של תקציב הביטחון היא ששני כללי המשחק היסודיים הנ"ל של חלוקת עבודה בין הממשלה למערכת הביטחון, אינם מתקיימים בישראל בדרך כלל. ולכן, כל תהליך תכנון שנתי (או דו-שנתי)של תיקצוב הביטחון, הוא כמעט "משחק חדש" ("פריש מיש" באידיש). ניסיונות-עבר דוגמת המלצות וועדת ברודט לתיקצוב רב-שנתי של הביטחון, כשלו ונזנחו, משום שהממשלה לא גזרה על עצמה להיות חלק מהתהליך הבסיסי המוסדר כאילוץ מחייב. למכשלה יסודית זו, מצטרפות מכשלות רבות נוספות, חלקן כאלה שימיהן כימי המדינה, ואחדות גם ותיקות יותר. להלן מספר דוגמאות למכשלות אלה: א. שינויים שוטפים בתוכניות העבודה של מערכת הביטחון. אמרנו קודם ששינויים קלים אפשר לספוג בתוכנית טובה, אבל אוסף גדול של שינויים קטנים, שקול לעיתים קרובות לשינוי גדול ואפילו גדול מאוד, ואז כבר מדובר בהפרעה מהותית, ובנזק מהותי. ב. צה"ל כסופג זעזועים לאומי. צה"ל הוא גוף גדול ומורכב שנתפס בציבור וגם בממשלה כמסגרת אירגונית שיש ביכולתה להתמודד עם מצבי אי-ודאות ועם משימות אד-הוק צפויות ובלתי-צפויות, בין אם הן גדולות ומורכבות ובין אם אחרות. תאורטית, יש לא מעט צדק בהנחה זו. אלא, שכאשר מטילים על הצבא משימות שלא נכללו בתוכניותיו הבסיסיות, או שרמת המומחיות שלו בהן ירודה, הוא חייב להקצות לכך משאבים ממשימות מתוכננות אחרות ולפצות על חוסר המומחיות בהוצאות יתרות. לחלופין – יש להוסיף לו תקציב בכדי שיוכל לבצע גם מה שתוכנן וגם מה שנוסף. בדרך כלל מה שלא בוצעה לקראתו הערכות יזומה ומסודרת, יבוצע בעלות גדולה יותר – אין זמן לבחון חלופות ולהערך לביצוע מכל הבחינות בתהליכים אופטימליים. ג. מכשלת המשרד להגנת העורף. לאחרונה היינו עדים לוויכוח חריף בשאלת המשרד להגנת העורף בין השר ארדן, שעליו הוטל להקים ולהפעיל את המשרד, לבין השר יעלון, שאמור היה לשלב את צה"ל ומשרד הביטחון במאמץ הלאומי הזה. מבלי להיכנס לעצם הוויכוח בין שני השרים, ולאופן בו ניווט ראש הממשלה את המהלך כולו, התוצאה הייתה כשל לאומי. ממשלת ישראל החליטה להקים משרד להגנת העורף, אחד השרים החליט לטרפד זאת, ואכן המהלך טורפד. השר המטרפד הוא שר הביטחון!! ברור לכל מי שעיניים בראשו, שבאין משרד להגנת העורף, שאמור לטפל בכל הסוגיות של ביטחון העורף בשלום ובמלחמה, המטלה תיפול על משרד הביטחון. נכון שבשעת חרום הוא ממילא שחקן ראשי במגרש אבל בכל מצבי החרום האחרים הוא אמור להיות שחקן משני וגורם מסייע, וכך נוטל על עצמו משב"ט את האחריות הכוללת, שחלקים גדולים שלה אינם בתחום אחריותו או מומחיותו. וכאן מתעוררת מיד שלאה רלוונטית מאוד לענייננו: אם משרד הביטחון קיבל על עצמו, כברירת מחדל, את האחריות המלאה של משרד העורף, האם יוכל לבצעה ללא תוספת תקציב. ואם ידרוש ויקבל תוספת תקציב, כלום לא יעוות את התמונה הלאומית האמיתית, לפיה נתח הביטחון "אינו יודע שבעה"? אבל שאלה לא פחות חשובה היא, האם ייתכן ששר הביטחון נקט בעמדה שנקט כטקטיקה להאבק בביקורת הדסטרוקטיבית על תקציב הביטחון. כאשר על-ידי כך שהוא מקבל את האחריות לביטחון העורף הוא גם זכאי לתוספות תקציב לשם כך. והרי ידוע לכל שככל שתקציב הביטחון גדול יותר, כך קטן יותר מספר האנשים המבינים מה באמת קורה בו, קטן מספר האנשים שיכולים להתעמק בשאלה מהי התוספת הדרושה באמת למשרד להגנת העורף המשולב במשרד הביטחון, והאם זו האופטימיזציה הלאומית של הסוגיה שעל הפרק? אני נוטה לחשוב ששני השיקולים משחקים כאן בערבוביה, ולדתי, עשה כאן יעלון מעשה שגוי מבחינת האינטרס ים של משרד הביטחון, האינטרסים הלאומיים ותפקידו כשר בכיר בממשלה ולא רק כשר הביטחון. ד. התנאים הסוציאליים של עובדי מערכת הביטחון. עובדי מערכת הביטחון הם עובדי ממשלה (השירות הציבורי). בעוד כל עובדי השירות הציבורי מנוהלים לפי תקשי"ר ובמסגרות יעודיות קיבוציות המשותפות לכולם, עובדי מערכת הביטחון, גם אלה שאינם שונים במאומה מעובדי ציבור אחרים, מנוהלים בתוך משרד הביטחון, נכללים בתקצובו ונהנים מחוקי משחק שונים משאר עובדי השירות הציבורי. זה המצב בנושא הפנסיות, בנושא הנפגעים בנושאי ההתישבות ובנושאים אחרים. לאחרונה הוחל לדבר ברצינות על העברת נושא הפנסיה של עובדי מערכת הביטחון (כ-4.5 מיליארד ש"ח לשנה) לטיפול אזרחי שווה-ערך. ברור שלהעברה כזו יתלווה קיצוץ בתקציב הביטחון, והתקציב יקטן. 4.5 מיליארד ש"ח (ומספרים אלה גדלים והולכים) הם מעט פחות מ-10% מתקציב הביטחון השקלי וישנה את תמונת המצב היחסי שינוי ממשי. נושא זה אינו בלעדי, ומבלי להכנס לשאלה איזו השפעה תהיה לשינוי מסוג זה או לשינויים סוציאליים אחרים שכלולים כיום בתקציב הביטחון על יחסי האזרחים עם מע' הביטחון – נושא חשוב בפני עצמו – ניתן לומר שתהיה לו השפעה ניכרת על דמות תקציב הביטחון. לאותה סוגיה שייך גם הדיון בשאלה מיהם נכי צה"ל. דומה ששאלת "ההגדרה העצמית" היא שאלה פופולרית מאוד בישראל ואינה נוגעת רק לזהות היהודית של המדינה, אלאל לנושאים רבים אחרים. ברוב המקרים היא שאלה קוניוקטורלית, וכך גם בנושא מי ראוי להיות מוגדר כחלל צה"ל. לתשובה יש משמעויות תקציביות, ולכן יש לפתור אותה במסגרת השכל הישר, ולעגן את הפתרון בחוק, כך שהוויכוח לא יחזור יותר למסגרות של קשרים אישיים והפעלת לחצים כאלה ואחרים על מערכת הביטחון לשינוי דפוס ההתייחסות עליו מחליטה המדינה בדעה צלולה. לדעתי, חללי צה"ל הם רק מי שנפלו במהלך שירות פעיל, בהיתם בתפקיד, וכשהם ממלאים אחר הוראות הצבא במעשיהם. רשאית המדינה להחליט שנפגעי פעולות איבה, לרבות טרור בארץ או בחו"ל ולרבות לובשי מדים שנפגעו מחוץ למסגרת הפעילות המוגדרת לעיל, יקבלו הם או שאריהם תנאים מועדפים על נפגעי אירועים אחרים, שאינם נובעים ישיר או עקיף מפעילות עויינת. אולם כל מי ששיך למסגרת זו צריך להיות מתוקצב במסגרת אזרחית ומטופל ע"י מסגרות אזרחיות בלבד. לגבי חללי צה"ל יש פנים לכאן ולכאן, ובטרם מחליטים על שינוי החוק בנושא זה, יש לערוך בדיקה חוזרת יסודית של החיוב והשלילה בטיפול ע"י מערכת הביטחון (לרבות תקצוב במסגרת תקציב הביטחון), ולעגן זאת בחוק המתוקן. ה. שירות חובה ושירות חובה אזרחי (לאומי). שירות חובה צבאי הוא בוודאי משימה שצריכה להיות בשליטה ופיקוח של מערכת הביטחון. אלא שבחלק משירות זה מבצעים חיילים תפקידי שיטור ותפקידים פרה-צבאיים, שגם הם כלולים באותו תקציב. אילו בוצעה הפרדה בין הדברים, היה מתברר שגם אם אין מדוב בתקציב בגובה תקציב הפנסיה, עדיין מדובר בנתח שאינו שייל למערכת הביטחון דווקא. שירות אזרחי מאידך-גיסא, הוא לחלוטין לא שייך למערכת הביטחון, וניתן לקוות שהוא גם ייצא לפועל וגם לא יחסה בסופה של ההערכות לכך תחת הגג הרחב של מערכת הביטחון. להערכתי, ישראל הולכת כבר כיום במסלול שיביא אותה תוך כעשור אחד לשינוי נוסף במבנה הצבא, מצבא מיליציוני לצבא מקצועי, שמשלימים אותו כוחות יעודיים משטרה חזקה, ושל משמר גבול משולב במשמר לאומי חזק. לשם כך דרושות שתי התפתחויות מרכזיות – המשך המגמה הדמוגרפית הנוכחית; וגידול ניכר בהשתתפות כל מגזרי האוכלוסייה בכוח העבודה, שפרושו המעשי גידול מואץ בתל"ג. משק חזק הוא מרכיב קריטי בביטחון הלאומי, לצד צבא חזק וגבולות ביטחון, דמוגרפיה "צומחת", לכידות חברתית ויחב"ל חיוביים ומבוססים עם מספר רב ומגוון של מדינות. מבנה שונה של הצבא שמספק רמת ביטחון הדרושה לקיומה והתפתחותה של המדינה, יגזר בין היתר ממבנה החברה והכלכלה, אבל גם ממיקוד של מערכת הביטחון בייעודה המוצהר – התמקצעות לשם מיצוי המשאבים המוקצים לביטחון להשגת מירב התפוקות, לפי דרישות הממשלה. ו. שרותים צה"ליים למערכות לא צבאיות. צה"ל מבצע שירותים שונים עבור המערכת הממשלתית האזרחית, למן הטסת אישים, פעולות הצלה בארץ ובחו"ל, החזקת טייסת כיבוי-אש, אבטחת מוסדות וישובים, חינוך והכשרה מקצועית, התישבות ועוד. כל המשימות הללו אינן משימות צבאיות טיפוסיות, ולכן חייבת ועדת החוץ והביטחון (הכנסת לבודד את משמעויותיהן התקציביות מהתקציבים הביטחוניים היעודיים לבט"ש, לפיתוח אמל"ח והצטיידות, לאימונים ולמשימות. למשימות שאינן יעודיות, יש להקצות תקציבים במסגרות מתאימות אחרות, ולפטור מהן את הצבא; המדינה צריכה להתחיל להתבגר... להערכתי, הסעיפים ה"לא ביטחוניים" יעודית, אם יוסרו מתקציב הביטחון או יבודדו ממנו נכון, עשויים להגיע לכדי 30% מהתקציב השקלי. החשיפה והמיקוד גם ייטיבו עם הצורך להוציא את התקציב הייעודי לביטחון, אך ורק לביטחון. ז. שינויים במבנה צה"ל ותפיסת ההפעלה. לאחרונה עובר צה"ל שורת שינויים מרחיקת לכת המכוונת להפכו לצבא "קטן וחכם" כפי שמכנים זאת אחדים, או ל"צבא האש", כפי שמכנים זאת אחרים. שינוי תפיסת הפעלה, מחייב כמעט ללא יוצא מהכלל גם שינויי מבנה, המתאימים את האורגן הצבאי לתפיסה החדשה – לוגית, מתודולוגית וטכנולוגית. שינויי כאלה כרוכים בהשקעות גדולות בתמהיל הציוד, באימונים, במתקנים, בפריסה בשטח ועוד. בהנחות העבודה שעל-פיהן מבוצעים השינויים, קיימת התייחסות לתרחישים גיאופוליטיים שונים ושיוניים אפשריים באיומים. כל עוד התייחסויות אלה תקפות, יכולה תוכנית העבודה להתקדם כפי שתוכנן מראש, אלא אם נתגלתה בהן טעות. ומאידך-גיסא, שינויים בהנחות העבודה עשויים לחייב שינויים בתוכניות, ומכאן גם שינויים בתקצוב. מי שאינו מצוי ב"סודות" התעשיות הביטחוניות בארץ ובעולם הרחב, בעיקר במערב "המתקדם", אינו מודע אולי לעובדה שהכנסת טכנולוגיות מתקדמות למערכות האמל"ח העתידיות בכדי להשיג את רמת היכולות הדרושה מהן, מייקרת אותן בעשרות אחוזים בכל מחזור חיים, ובכלל זה אחזקתן, הפעלתן, אימונים למיצוי יכולותיהן וכו'. כך למשל, אם מטוסי הדור הנוכחי של חא"י 16-F ו- 15-F, עולים כ-35 מיליון דולר עד 50 מיליון דולר ליחידה בממוצע, בהתאמה, מטוסי הדור הבא 35-F עשויים לעלות כ-150 מיליון דולר ליחידה, וזה עדיין אינו סוף פסוק. ברור שספינות קרב, צוללות וציוד חלל יקרים הרבה יותר בדרך כלל. וכאשר הטכנולוגיות מתפתחות ונעשות זולות יותר ליחידה, התלות בהן גדלה, ומספר היחידות הנדרשות כמינימום צומח באופן אקספוננציאלי. אינני נכנס כאן לדיון בשאלה אם התפיסה הצה"לית החדשה טובה או נכונה במתווה ההתפתחויות הצפוי, או האם ח"א באמת זקוק ל-35-F. זהו דיון מסוג אחר. אולם, בהנחה שהצבא הוא הגורם המקצועי בענייני לחימה וניהול לחימה, והוא זה שאחראי כלפי הממשלה על "אספקת רמת ההישגיות הנדרשת בתחום הצבאי", הוא גם זה שצריך לקבוע מה נחוץ לשם כך. יכולה הממשלה לשנות את דרישותיה, אבל צריכים גם הצבא וגם האזרחים להבין את מלוא המשמעות הנגזרת מכך ולהיות נכונים לשאת התוצאות ההחלטה ביום פקודה. הצבא אחראי לרמתו המקצועית, לא למשימות המוגדרות לו ולא לרמת התיקצוב שניתנת לו אם אין היא תואמת את דרישותיו. אי-אפשר ללכת "בלי" ולהרגיש "עם", התנהלות כזו במהותה היא מחלת נפש. ההתבטאויות "הפראיות", הסרקסטיות, המשתלחות ותדיר גם בלתי אחראיות מצד גורמים שונים כלפי הצבא, כלפי המשרתים בו וכלפי התקציבים שמערכת הביטחון כביכול "גוזלת" מהציבור, לעיתים קרובות מצוצות מן האצבע בגובלות בכפיות טובה. ניתן לבקר את תהליכי קבלת-ההחלטות בממשלה ובכנסת, ויש לכך יסוד מוצק, אבל לא את השיקולים במקצועיים שמפעילים הצבא ומערכת הביטחון, כאשר אין מכירים אותם ואת מניעיהם. וכל מי שמבקר טוב יעשה והגון יהיה אם גם יגיד באותה הזדמנות שהוא אומר מה "לא", מה הוא מציע "כן". כי אף אחד אינו יכול להחזיק את החבל בשני קצותיו. הטענה הבנלית והצבועה שאנו שומעים לעיתים – צריך לעשות שלום והכל יסתדר, היא בערך כמו הטענה הגורסת שצריך להיות בריאים, ואז... לא נצטרך קופות חולים ובתי חולים. מצב נתון הוא מצב נתון, וכאשר ישתנה, נוכל להתאים עצמנו למצב החדש. השתלחויות מצד משרד האוצר, המבקש לעצמו חיים קלים רק מפני שהוא יושב על הברז, או מצד האזרחים "המתקדמים" של מדינת תל אביב, שלדידם הכל יכול ללכת לעזאזל ובלבד שבגיל 25 פחות או יותר ועם משכורת ממוצעת של 15,000 ש"ח לחודש יוכלו לחיות כמו מיליונרים, בדירת 5 או 6 חדרים, במרכז העיר או בשכונת יוקרה, עם שתי מכוניות, עם החלפת כל הציוד הדיגיטלי שלהם מדי שלוש עד חמש שנים, ולנסוע לחו"ל עם המשפחה – רצוי לדרום אמריקה, אוסטרליה או המזרח הרחוק - לפחות פעמיים בשנה, רק מפני שעשו תואר ראשון באוניברסיטה – אינן במקומן, בלשון המעטה. צריך לרסן מעט את תרבות הצריכה ולעשות אבחנה יסודית בין העולם ראלי לעולם הוירטואלי. "תסכול-הציפיות הנכזבות" הוא תסמין הנובע מאובדן הקשר למציאות, והוא שווה ערך להבדל שבין תעשיות המכוניות, לבין תעשיית הקולנוע. השתלחויות אלה באות גם מתוך אינטרסים סקטוריאליים אגואיסטים, אבל גם מתוך צורך אימפולסיבי מונחה סובלימציה וירטואלית, להשתלח בכל דבר שזז אם לא הודפס במדפסת תלת-ממדית על-פי תבנית המבקרים. אולם, זו לא בעיית האמת שלנו. זה פרץ של רוח רעה שרוב הציבור מבין שהיא ביסודה "קישקוש". הבעיה האמיתית היא שישראל מתקשה להחליט מה היא באמת רוצה, והמנהיגות הלאומית שלה חיה בעבר כשמעון פרס, או הססנית כנתניהו (ואני מודה שהאתגר העומד בפני נתניהו הוא ענקי). וכשהממשלה לא יודעת מה היא רוצה, הצבא אינו יודע מה רוצים ממנו, ואז הוא גם אינו יודע על מה הוא אחראי. הדרך הסבירה היחידה הפתוחה לפניו היא להערך "לכל התרחישים" – משמע: הרבה מכל דבר, וגם הרבה עלויות. מצב כזה שרר כאן בעקבות הלם מלחמת יום הכיפורים. מוטה גור, הרמטכ"ל שהחליף את דדו, ביקש להעניק לדרג המדיני חופש החלטה – מושג תחליפי לצורך לחפות על הבילבול וחוסר היציבות שהולידה המלחמה – ותוך שנתיים הכפיל את גודלו של הצבא והביא את המדינה אל סף פשיטת רגל ב-1985 (400% אינפלציה!), כמובן בסיוע הממשלה. מציע ללמוד בכל זאת משהו מועיל מן ההיסטוריה. כמו בכל הנושאים הממלכתיים, גם בתחום הביטחון הכדור בידי המנהיגות הפוליטית, וכך גם האחריות הכוללת – לטוב ולרע.