הגנת הפרטיות או גניזת יצירות ספרותיות

בסוף השבוע החולף פרסם בית המשפט העליון פסק-דין חשוב ביותר שעניינו מערכת הגומלין בין הזכות להגנת הפרטיות הקבועה בחוק מפורש, לבין הזכות לחופש הביטוי שעוגנה בפסיקת בית המשפט העליון והוכרה - בפועל ולמעשה - כזכות יסוד. בפני בית המשפט העליון הובא ערעורו של מחבר רומן ספרותי שעסק במערכת יחסים עם בת-זוגו לשעבר, שפרטי חייה שימשו לו כהשראה בכתיבת הרומן שפרסומו והפצתו נאסרו בידי בית המשפט המחוזי, בירושלים, לבקשת בת-זוג, לשעבר, זו, שתיאורים מפורטים עליה נכללו בספר זה. ברומן מתאר המחבר מערכת יחסים אינטימית הנוצרת בין גבר בגילו שלו שנואש מחיי נישואין בלתי מספקים, לבין סטודנטית בבית-קולנוע. בית המשפט העליון קובע, בפסק-דינו, בהסתמך על פסיקת בית המשפט המחוזי - כדבר שבעובדה - שעיסוק גיבור הרומן זהה לעיסוק המחבר; בית-הקולנוע הוא הקולנוע בו עבדה הסטודנטית, גיבורת הספר; מהרומן עולה שהמחבר הינו גבר נשוי, אב לילדים, המתגורר עם משפחתו בירושלים והיא בחורה רווקה, השוכרת דירה סמוך לבית המחבר ומתגוררת בה עם בן-זוגה. הוצאת הספר לאור לוותה במסע שיווק באמצעי התקשורת, כולל ראיון במוסף שבת בעיתון נפוץ, ראיון בטלוויזיה וכתבות שפורסמו בעיתונות ובאתרי אינטרנט. מיד עם פרסום הספר, ביקשה גיבורת הספר מהמחבר ומהוצאת הספרים לחדול, מיידית, משיווק הספר ומהפצתו; לאסוף כלל העותקים שהופצו, עד אותו מועד ולפצותה על נזקיה. לטענתה, הספר מהווה תיאור אוטוביוגרפי מדויק של חיי המחבר, כולל תיאורים הנוגעים לרובד האינטימי ביחסים שבינה לבינו, תוך פגיעה חמורה בפרטיותה ופרסום לשון הרע. בנוסף נטען שנעשה בספר שימוש, שלא כדין, במכתביה האישיים, לצורך כתיבת הרומן, כך שקמה לה עילת תביעה עצמאית מכוח חוק זכות יוצרים. עם קבלת הדרישה לאסוף הספרים שהופצו ומניעת הפצתם, הודיעה הוצאת הספרים, מבלי להודות בטענותיה, כי היא החלטית להפסיק, זמנית, הפצת הספר עד לליבון המחלוקת בין הצדדים. הוצאת הספרים פנתה לרשתות הקמעונאיות ולחנויות הספרים בבקשה לקבל עותקי הספר שטרם נמכרו. משלא קויימו דרישותיה של מבקשת מניעת הפצת הספר והמשך פרסומו, במלואן, הגישה היא תביעה נגד מחבר הספר וההוצאה לאור לבית המשפט המחוזי, בירושלים. המחבר טען שמדובר ביצירה בדיוניות והדמויות המציאותיות ברומן שימשו להשראה בלבד ואין בו תיאור אוטוביוגרפי מלא ונאמן של חייו. מאידך-גיסא, טענה גיבורת הספר שלמעט שינוי השמות ברומן, קיימת התאמה מלאה בין דמותה לדמות הספרותית של גיבורת הרומן. לטענתה, דמות הגיבורה בספר כוללת פרטי זיהוי רבים וייחודים, מהם יכולים בני משפחתה ומכריה, לזהותה בנקל. לטענתה, המחבר לא פסח אף על תיאור עולמה הפנימי והחיצוני וכן: גופה, רגשותיה, חולשותיה, צפונות לבה, סודותיה הכמוסים, פעילותה והעדפותיה המיניות. לטענתה, המחבר עשה שימוש, בלי קבלת רשות מתאימה, הן במכתביה והן ביצירתה, במסגרת עבודת הגמר, בספרו. נטען שההוצאה ידעה וגם/או למצער, היה עליה לדעת, שמדובר ברומן אוטוביגרפי מובהק. לכן, ייחסה גיבורת הספר, גם לה, העבירות והעולוות, שפורטו בתובענה שהגישה לבית המשפט שאסר הפצת הספר ופסק לזכותה פיצויים בגובה של -.200,000 שקלים. בדחותו ערעור המחבר על פסק-דינו של המחוזי, בירושלים, תוך ניתוח פרטני של העובדות והשלכתן על המצב המשפטי כתב כב' השופט, נ' סולברג, פסק-דין מרתק, בו ניתח הוא הוראות החוק המחייבות המשך הפצת הספר ופרסומו, אל מול הזכות לחופש הביטוי. כב' השופט דחה חוות-דעתם של הפרופסורים לספרות, אריאל הירשפלד וחנן חבר, כמו-גם תצהיר של הסופרת, מירה מגן, שהוגשו, מטעם המחבר למחוזי, בירושלים, לבטל צו המניעה הקבוע המונע המשך הפצת הספר ופרסומו וחיובו בפיצויים שנפסק לחובתו. כב' השופט סולברג מאמץ קביעת המחוזי, לפיה יש בממצאים העובדתיים כדי להביא לזיהויה של התובעת כגיבורת הספר, מה-גם שתיאור מראה חיצוני בספר אינו מתקבע בתודעת הקורא, בשונה מתיאור הרגליה המיניים של גיבורת הספר ופירוט מעשיה בחדר-המיטות, המספקים יצר המציצנות ומספקים חומר גלם עסיסי, מטבע עובר לסוחר. השופט ביקורת על הפרופסורים הירשפלד וחבר שלא כללו בחוות-דעתם התייחסות להגדרות ביניים ממצעות בין בדיון לבין תיעודיות, דוגמת הז'אנר Roman 'a clef, שלא כללו ההגדרות ותתי-ההגדרות למושג זה בדיון, אשר נדונו בהרחבה בספרות המחקרית. כב' השופט סולברג קובע, כי שהתיאורים ברומן מהווים פגיעה בלב ליבה של הזכות לפרטיות. לתפיסתו הקשר הבינזוגי בין מחבר הרומן לבת-זוגו, לשעבר, שבמהלכו התגרש המחבר מאשתו וגיבורת הרומן נפרדה מבן-זוגה, יוצר חובת נאמנות מוגברת וכי חשיפת פרטים אינטימיים מקשר זוגי זה, מהווה פגיעה חמורה בהגנה על הפרטיות. עוד קבע הוא, כי האיזוןבין פגיעה חמורה וקשה בזכות לפרטיות אל מול פגיעה בינונית בחופש הביטוי, נוטה לטובת ההגנה על הפרטיות. בפסק-הדין נקבע גם, כי חופש היצירה ואובדן פרסום כמה "ספרים טובים" חייב לסגת מפני הזכות לפרטיות וכי הספר נועד לשרת האנושות ולא להפך. "הספר הנדון הוא למעשה ספר תיעודי המוסווה כיצירה בדיונית - כמו שפסק בית המשפט המחוזי - ופגיעתו בפרטיותה של המשיבה היא קשה וחמורה", קובע כב' השופט סולברג בסיכום פסק-דינו. בית המשפט קבע, כי חופש הביטוי יגבר במצב דברים של פגיעה קלה ובינונית בזכות לפרטיות, אל מול פגיעה קשה בחופש הביטוי, כאשר כוחה של הזכות לפרטיות יגבר כשהפגיעה בחופש הביטוי היא קלה או בינונית ולעומתה הפגיעה בליבת הפרטיות היא קשה. המשנה לנשיא, כב' השופטת נאור, מצטרפת לפסק-דינו של כב' השופט סולברג וקובעת, בפסק-דינה, שבכתיבתו פרץ המחבר גבולות מוכרים ופגע, באופן קשה, בפרטיותה של גיבורת הרומן, כאשר מלכתחילה אפשר היה לכתוב הדברים אחרת. לקביעתה, גם אדם רחוק המכיר גיבורת הספר, היה מזהה שמדובר בה. כב' השופטת נאור קובעת בפסק-דינה, כי אין במשפט הסטנדרטי, המופיע בחלקה הפנימי של כריכת הספר, כי עלילת הספר והדמויות הנזכרות בו, הם כולם פרי דמיונו של המחבר וכי כל קשר לדמויות או לאנשים חיים מקרי בהחלט, כדי לשקף מצב הדברים, לאשורו. היא אף מציינת, כי לא ניתן היה להדגים עוצמת הפגיעה בפרטים שיש בספר, משום שפירוט כזה יהווה אף הוא פגיעה בפרטיות. היא מדגישה - בפסק-דינה - שדבריה בעניין הפגיעה הקשה נכתבו, לאחר קריאת הספר, במלואו. להתרשמותה, ניתן היה לכתוב הדברים אחרת, בלי פגיעה של ממש בחירות היצירה, אולם המחבר כתב ספרו, באופן המתעלם - כליל - מהפגיעה בגיבורת ספרו. למרות הקושי שחשה, כב' השופטת נאור, לגבי הצורך לצנזר יצירה ספרותית, דחתה, גם היא, הערעור על ביטול צו המניעה האוסר המשך הפצת הספר, תוך הדגשה כי פסילת יצירה ספרותית צריכה להיעשות במקרה נדיר, שאינו המקרה שבפניה. כב' השופט ג'ובראן קובע, בפסק-דינו כי לגישתו הוא, באיזון בין שתי זכויות חוקיות שוות מעמד, דרך המלך היא בנקיטה בגישה מפשרת, במטרה לאפשר לשתי הזכויות לדור בכפיפה אחת. זאת ייעשה, לשיטתו הוא, באמצעות פגיעה מידתית בזכות אחת על חשבון הזכות השנייה. לגישתו הוא, אף שאין עוררין על כך, כי ספרו של המחבר חוסה תחת חופש הביטוי, הרי שמרבית הרציונאליים שבבסיסו (שהינם: חשיפת האמת, הגשמתו העצמית של הפרט וחיזוק הדמוקרטיה) - תוך שהוא מדגיש נושא חשיפת האמת - אינם חלם על ספר זה, וודאי לא באופן מלא. לגישתו של כב' השופט ג'ובראן, שעה שהמחבר טען, כי מדובר ביצירה בדיונית שאינה יכולה לפגוע בפרטיותה של המשיבה, הרי רציונאל "גילוי האמת", אינו חל על הספר באופן מלא. לכן, הצטרף אף הוא לקביעת חבריו להרכב, המשנה לנשיא, כב' השופטת נאור וכב' השופט סולברג ודחה ערעורו של המחבר, תוך שקבע שהוא סבור כי היקף ההגנה שיש להעניק לספר, אינו רחב דיו, שעה שמן הצד השני ניצבת זכותה של גיבורת הספר לפרטיות, במובנה המובהק ביותר. לכן - לשיטתו הוא - במצב דברים שכזה, דינה של הזכות לפרטיות לגבור.

פסק דין מסוכן

ובשולי הדברים, הערה אישית. הספר נשוא פסק-הדין, הגיע לידי, בשעתו, סמוך במועד הוצאתו לאור, לפני מספר שנים. קראתי אותו אז ולא ייחסתי לו חשיבות מיוחדת. עוד ספר מרשימת הספרים שקראתי ושכחתיו, לאחר זמן. עתה - משקראתי פסק-הדין, נשוא רשימה זו והשוויתי, מזכרוני, התיאורים שנכללו בו וקטעי המכתבים, שנכללו בו - שמסתבר שמקורם אמיתי ואינם פרי הדמיון - אין לי כל ספק, קל שבקלים, שצדקו שלושת שופטי בית המשפט העליון, במתן פסק-דינם זה.

עם זאת פסק-דינם זהשל שופטי הרכב זה, הינו - בכל הכבוד הראוי - פסק-דין מסוכן. פסק-דין זה פותח פתח לצנזורה ספרותית, בידי שופטים אחראיים פחות משלושת שופטי ההרכב שהוציא פסק-דיון זה, תחת ידיו, בכל הכבוד הראוי. בהיעדר עקרונות מוצקים, ברורים וחד-משמעיים, הקובעים, מתי תיפסל יצירה ספרותית ומתי לא תיפסל היא - כשמירווח הפרשנות בין הפגיעה הנטענת בפרטיות, מחד-גיסא אל מול הפגיעה הנטענת בחופש הביטוי, מאידך-גיסא, אינו ברור ואינו תחום, בעקרונות ברזל, בפסק-דין זה - הרי נפתחה, בכל הכבוד הראוי, הדרך לצנזורה ספרותית, בידי המערכת השיפוטית. צנזורה ספרותית, ככלל, אינה ראויה וצנזורה ספרותית, בחסות פרשנות חוקים ופסיקה, על-ידי בתי-המשפט, על אחת וכמה וכמה. בואו נקווה שפסק-הדין הנ"ל, לא יביא בעקבותיו צנזורה ספרותית, בלתי רצויה - בעליל - על יצירות ספרותיות, בידי בתי-משפט, בישראל.