הכירו את אשת השוקולדה גליה לוי, תאומתה של ז'אן רושה, גיבורת הסרט "שוקולד" המגולמת על-ידי השחקנית הבלתי נשכחת ג'ולייט בינוש. הדמיון בין השתיים רב. שתיהן נשים צעירות שחוו פרידה כואבת מבן הזוג, לשתיהן בת יחידה, שתיהן חייבות להיאבק על מחייתן ושתיהן מצאו את הפתרון למועקתן ביצירת....שוקולד בסגנון אישי ואמנותי. את גליה לוי פגשתי במושב צפרירים שבמטה יהודה, במסגרת טיול "צ'ופר" שניתן לחברות הועד המנהל של עמותת ויצו העולמית, שכולן עושות את תפקידן בהתנדבות ומקדישות ימים ולילות למען הפרויקטים הרבים של עמותה חשובה זו. המוטו של הטיול היה: נשים באמצע החיים ששינו כיוון, ואכן במושב צפרירים פגשנו כמה וכמה נשים מיוחדות שבאו מרקע שונה, ממקצועות שונים וכל אחת פנתה למקום הכי רחוק ממקומה בעבר. התחברתי מאוד לגליה בגלל סיפורה האישי וגם בגלל סוגי השוקולד המגוונים והפרלינים מהם טעמתי ללא בושה בתאווה ובתשוקה ללא ייסורי מצפון. גליה מחלקת את זמנה בין צפרירים לתל אביב וכך לבקשתי, נפגשנו שתינו לשיחה אינטימית בניחותא והפעם ללא הפיתויים המתוקים סביבי, והתרשמותי מגליה היא נקייה, אוביקטיבית, ללא רבב וללא תופעות הלוואי המשכרות של סוגי השוקולדה למיניהם. גליה היא בת למשפחה שמוצאה מעירק והוריה עלו ארצה בשנות ה-50. אביה הגיע מבגדד בהיותו בן 13 ואילו אמה, באה מהחלק הכורדי של עירק בהיותה בת 3. האב ניסים לוי נדד ממעברת הר טוב לבית שמש, לפרדס כץ ואילו האם והוריה התישבו במושב זכריה. האב נשלח ללמוד מסגרות והאם ספרות ועיצוב שיער. הם נפגשו והתחתנו ב-1966, ניסו לגור בבית שמש אך בגלל האולטימטום של האם ציונה "או מושב או התאבדות" עברו למושב הספר דאז "צפרירים" עם מענק חד-פעמי של 500 לירות שניתנו מהסוכנות. במושב גרו בשנים אלו בעיקר עולי מרוקו, לאחר מכן הגיעו העולים מהודו ללא שים לב אם יש התאמה לסביבה, שכן כולם היו עירוניים ולא אנשי אדמה. ניסים האב הפך להיות לולן והייתה לו מדגרה ובית אימון לחימום האפרוחים צמוד לבית. ציונה האם פתחה מספרה וסלון לכלות בבית שמש הקרובה וניסים עזר לה רבות עד שלפני כ-20 שנה הגה את הרעיון להעביר את המספרה ליד ביתו במושב צפרירים, לאותו בית אימון של האפרוחים.. היום יש לו לול משוכלל. נולדו להם שלוש בנות וגליה הבכורה נולדה ב-1967. בגלל כישוריו ליצור יש מאין בידיו, החל ניסים ל"שחק" עם גרוטאות ברזל שונות שמצא בסביבת ביתו והתגלה בו כשרון פיסול נפלא . הוא הפך את החצר והמבואה לביתו לגלריה יפהפייה של פסלים מקוריים מלאי הומור והנוגעים כמעט בכל נושא בחיינו, חיות בית, ציפורים למיניהן, כביסה תלויה על חבל, כלי נגינה ועוד ועוד. החצר הפכה להיות "הגלריה של סבא" שכן ברבות הימים נולדו גם נכדים שגדלו במושב ליד בית הסבא. בין הפסלים ישנו גם שיחזור יפהפה של כפר כורדי מיניאטורי, הכפר של האם ציונה משם הגיעה. בין השנים 1979 - 1983 נסעה המשפחה לארה"ב ללוס אנגלס בגלל סיבה משפחתית ושם למדה גליה בבית ספר ורכשה את השפה האנגלית על בוריה. היא המשיכה בארץ את לימודיה בכיתה י' במושב ואת השנתיים האחרונות סיימה בקיבוץ שמיר. לאחר שיחרורה הצבאי, חזרה לקיבוץ כחברה. כמו רבים נסעה לטיול בחו"ל וכשחזרה החליטה שהיא רוצה לגור בתל אביב. היא סיימה את לימודיה כגננת מוסמכת עם תואר ראשון בסמינר הקיבוצים וקיבלה מיד גן בתל אביב, היא הצליחה מאוד במקצועה והורים רבים ביקשו לשלב את ילדיהם "בגן של גליה".. היא עבדה במספר גנים והאחרון היה ברחוב שפינוזה, הגן העירוני הראשון במבנה המיועד לשימור. בד בבד פגשה את בן זוגה לעתיד, פסיכולוג קליני, הם חלקו את חייהם יחד והולידו את בתם, יעל. חייהם התנהלו במשך 12 שנה באושר ובנוחות כלכלית, נסיעות לחו"ל מידי פעם, ביקורים במושב אצל הסבא וסבתא. הכל התנהל ברוגע ולרגע לא ציפתה גליה למכה שנחתה עליה פתאום ביום בהיר אחד. בן זוגה הודיע לה שהוא אינו מעוניין בזוגיות והוא נפרד ממנה. לפתע הכל נראה שחור. מה קרה? "נרדמתי בשמירה" היא מספרת לי, " הקרקע נשמטה מתחת לרגליי, הרגשתי שקוטעים לי את הגפיים, כל העולם שאתה מכיר, כבר לא קיים, מעין סוג של מוות." הפרידה הייתה קשה ולקח לה זמן לעבד את האובדן. אומנם המשיכה לעבוד בגן, אבל הרגישה מעין שחיקה בנפשה, לא במקצוע שכן היא נתנה את כל כולה, אבל חשה שחסר לה עוד משהו שיקל עליה להתגבר על הקשיים. גם טכנית היה קשה שכן נאלצה למצוא מקום מגורים נוח, לא רחוק מהאבא של יעל בתה שבהחלט לא נסוג מתפקידו כאב. "נס קטן ראשון" קרה, כאשר אם של ילדה בגן סיפרה לה על דירה ברחוב הסמוך למגורי האב. היא הגיעה לשם וראתה שלט על הדלת עם השמות "גליה ויעל", שבמקרה היו השמות גם של שתי הבחורות שגרו שם ורצו להשכיר את הדירה. "כאילו מהשמיים סידרו לי את זה, אפילו השארנו את השלט על דלת הכניסה ועל תיבת הדואר....בדיוק שתינו גליה ויעל בתי". לאחר שהתמקמו בדירה המשיכה גליה לחפש משהו, מעין נעלם, משהו שהיא תאהב ותוכל גם להתפרנס, משהו לנשמה וגם לכיס. תמיד הייתה טובה באמנות וציור, כנראה הגנים של האבא ניסים לא דילגו עליה. יום אחד ישבה בביתה בשבת וקראה כתבה ב"גלריה" של הארץ על רחוב אבן גבירול, רחוב האוכל והמסעדות וגם של השוקולד...". והנה האסימון נפל לי. זהו זה, החיבור בין האסטתי לקולונרי" וכאחוזת אמוק החלה לחפש היכן היא יכולה להשתלם במקצוע זה. אחותה סיפרה לה על בי"ס לקונדיטוריה "אסטלה" בו מתקיימים במשך יומיים שיעורים רק בנושא השוקולד. נאמר לה שכעבור חצי שנה ייפתח מחזור ראשון של קורס בן שבעה מפגשים בנושא השוקולד. היא יצאה לשנת שבתון ובנוסף לקורסי קדרות, אמנות וקולנוע, היא סיימה את קורס השוקולד. זו רק הייתה ההתחלה. עיקר הידע נובע מאימונים רבים, התנסות אישית של הרכבת ושילוב הטעמים. מציאת הטכניקה למיצוי הטעם, יש לעבור תהליך ארוך על-מנת להגיע למקסימום טעם מחומרים הכי טבעיים. במשך מספר שנים יצרה גליה בדירתה בתל אביב שוקולדים באמצעות "בן מרי" (אמבטית המים הידנית) עם שלבי הטימפרור (המסה), קריסטליזציה, התכה, חימום וקירור. רק לאחר זמן לא מבוטל החלה להמציא מתכונים חדשים שלא נלמדו בקורס. גליה משתמשת בתבלינים מיוחדים כמו ננה, לימון מגורד, זרעי כוסברה (ללא קשר עם העלים), מקלות קינמון, פולי טונקה בטעם אגוז ושקד. התבלינים ההודיים משולבים רבות בשוקולד כמו הל כוכבי אניס, ציפורן. היא לא קונה אבקה, היא לא קונה טחון, היא לא משתמשת בהרבה סוכרים, לא בחומר משמר ולא בחומרי טעם. הכל טבעי ועבודת יד עם תבלינים טריים. היא כותשת ומבשלת בעצמה בשמנת וקפה. נדיר השימוש בתמצית. יש לה סגנון אישי שנובע מזכרונות ילדות. לדוגמא: פרלין סחלב...ומדוע? בילדותה בחורף לאחר מקלחת, קליעת הצמה ולבישת הפיג'מה, הגיעה קערת סחלב. זהו טעם הילדות. "היה לי ברור שסוג אחד של פרלין יהיה בו סחלב. "אנשים באים במיוחד לקנות את פרלין הסחלב". או הטרפל משוקולד לבן, עשוי עם הל, לימון ופקאנים מסוכרים. אנשים באים במיוחד וקונים קופסא". המהפך החשוב ביותר בחיי גליה, שתרם לקשר החם וחיזוק ההידוק המשפחתי היה בעקבות השוקולד. גליה העבירה את המעבדה שלה לייצור השוקולד והפרלינים לחדרון קטן בבית הוריה במושב שמכיל את כל הכלים הנחוצים לעיסוק זה. ה"בן מארי", (אמבט מרים), שיטה ידנית להמסה והתכת המרכיבים באופן איטי, השתכללה למכונה אוטומטית כך שהתהליכים של יצירת השוקולד נוחים יותר. מהחדר הקטן עוברים לחדר אירוח גדול שהוא גם מהווה מקום לארוחות הצהריים בסגנון הכורדי וגם מוצג כמורשת ליהדות עירק וכורדיסטן. גליה מגיעה שלוש פעמים בשבוע לצפרירים כדי ליצור במעבדה את השוקולדים למיניהם, נותנת סדנאות לקבוצות קטנות, התלמידים לומדים לייצר פרלינים ויוצאים משם עם מארז של שוקולדים שהכינו בעצמם. בנוסף הם מקבלים הסברים מניסים על הפסלים וצופים בהקרנת סרט על המשפחה במשך שבעה דורות . לאחר מכן סועדים ארוחה ממטעמי ציונה המבשלת אוכל הודי ועירקי . לכורדים אין קינוח למעט תמרים, והאחות של גליה, מירב, מכינה מעמולים. גליה מאמינה שהסיבה שלכורדים אין קינוח, טמונה בעובדה שהם אנשים שלא מתפנקים ועובדים קשה מאד. כאן גליה "עושה תיקון" ומביאה את הקרם דה לה קרם, הקינוח שלה, הטעימות מהפרלינים והשוקולדים. גליה הבינה שהפיסול של אבא ביחד עם הבישול של אימא והשוקולד שלה יכולים להשתלב אחד עם השני ולמשוך קבוצות אוהבי אמנות, אוכל ושוקולדה להתנסות בחוויה קולינרית, אמנותית ואסטתית מיוחדת במינה. ואני שחוויתי זאת במושב באותו יום שניתן לנו לחברות ויצו כצ'ופר, אכן חשתי והרגשתי את האהבה שהוחדרה לתוך הטעמים השמיימים של הארוחה ושל הפרלינים כמו גם בפסלים המקוריים ובשיחזור הכפר הכורדי, מקום הולדתה של ציונה האם. השוקולד הפך להיות חלק מהגלריה של סבא. גליה, היא המשווקת, שכן הוריה אינם אנשי מחשב והיא מנהלת את העסק המשפחתי והאינטימי ביד רמה. עדיין העסק מתנהל יותר מפה לאוזן. מנהל בנק שהיה במקום לפני שנתיים, טעם וקנה מהשוקולד, התלהב ביותר והחל להביא קבוצות מבנקים שונים במסגרת יום כיף. מועצת מטה יהודה מקושרת עם מכון וייץ שמביא למושב קבוצות של 30-40 איש מארצות שונות כנאפל, הודו, פיליפינים ואפריקה כדי שיראו כיצד אפשר להפוך מקומות חקלאיים לעסקים. רבים הגיעו גם למשפחת לוי, בעיקר לטעימות השוקולד. שר החקלאות של גוואטמלה ביקר בצפרירים והביא מתנה פולי אספרסו, "יותר טובים מאלו שבארץ" אומרת לי גליה. יש מקום לשיפור......" גליה לא מפחדת מתחרות. להפך, היא אומרת, תחרות זה דבר טוב. אין להיבהל מעסק גדול שנפתח קרוב. טוב שיהיו עוד עסקים ושיהיה עוד שוקולד. חשוב שאנשים הנוסעים לעמק האלה יידעו שיש שם שוקולד מיוחד ולא רק בבלגיה. חשוב לשמור על הייחודיות שלי, הסדנה שלי היא אישית, מיוחדת והמפגש תמיד אינטימי. הכינוי לשוקולד שלי הוא: CAJA CHOCOLATERIE על שמה של בתה של חברתי הטובה שאני הסנדקית שלה. "אני אומנם מנצחת על הכל וחושבת כל הזמן על רעיונות ותפריטים חדשים, אבל כל המשפחה מעורבת בהתלבטויות ובהחלטות. אחד מחזק את השני" מדגישה גליה. המפעל של גליה הוא קטן ואישי ורחוק מלהיות כמו שמתואר בשיר הילדים "ריח של שוקולד" שכתב יהונתן גפן והלחין יוני רכטר: בסוף רמת-גן יש מקום מיוחד, שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד, יש שם בית גבוה בלי חלונות עם שלוש ארובות, שלושים מכונות יום ולילה עובדות, ושבעים פועלים עם סינר וכפפות מכינים שוקולד בכל הצורות. לא ולא, עולם השוקולד של גליה הוא קטן, אישי ולא מתועש בגדול. הסדנאות מיועדות לקבוצות קטנות. אבל הוא עולם עשיר מלא באהבה, תורם לשיפור מצב רוחם של משתתפי הסדנה וגורם להם להיפתח, לצחוק, לאהוב, להשתחרר ממועקות ומוסכמות שמרניות. יש לו את הסגולה להסיר מחיצות ולהמיס לבבות והוא מבטא את החופש להתמסר לחיים טובים ומתוקים יותר. והכי חשוב, הוא הצליח לאזן את חייה של גליה, לעזור לה להתגבר על המשבר, לעזור לה למצוא ולגלות את עצמה מחדש כאישה בשלה עם ביטחון עצמי משולב בחום והמון נתינה ועם כוחות חיוביים להתקדם ולהמריא. השמיים הם הגבול.