נישום חותם על הסכם שומה עם פקיד השומה. האם רשאי הנישום לבטל את הסכם השומה, ואם כן - מהן העילות לביטול הסכם השומה? בשאלות אלו עוסק פסק הדין בעניין נירוך (ע"א 22086-05-13) שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (11.5.14).
ודאד נירוך הייתה בעלים של מספר נכסי מקרקעין במזרח ירושלים, אותם השכירה ומכרה, בהפיקה מעסקות אלה הכנסה שלא דווחה למס הכנסה. בדיוני השומה בין פקיד שומה ירושלים לבין המייצג של נירוך, הגיעו הצדדים להסכמות שבעקבותיהם נחתמו הסכמי שומה לשנים הרלוונטיות.
נירוך ביקשה מבית משפט השלום בירושלים פסק דין הצהרתי, לפיו הסכמי השומה בטלים. לטענתה, היא חתמה עליהם למרות שאינה בקיאה בענייני מס, ולכן נכנסה "ללחץ נפשי אדיר". בשל חששה להיכנס למאסר בגין אי-הדיווח על ההכנסות, היא חתמה על ההסכמים שאינם מייצגים את הכנסתה האמיתית מהנכסים שהיו בבעלותה באותן שנים.
נירוך הוסיפה, כי אינה דוברת או כותבת את השפה העברית. אין זה מקובל שנישום חותם על הסכם שומה בביתו, מבלי שרשויות המס הסבירו לו את מהות ההסכם. מבחינה משפטית, חתימתה על ההסכם "נבעה מתוך טעות, הטעיה ואף עושק וניצול מצוקתי לאור מצבי המאוד קשה וחששי ממאסר".
המדינה טענה, כי אין מקום להיעתר לבקשה, וציינה שנירוך יוצגה על-ידי יועץ מס. לאחר מספר דיונים סוכם, כי ההכנסה החייבת במס תירשם כ-15% מהפדיון. היועץ שלח את בנו של נירוך להתייעצות נוספת, וזה חזר אחרי כמה ימים עם תשובה חיובית. מספר ימים לאחר מכן החתים יועץ המס את נירוך בביתה על הטפסים, והחזיר את העותקים החתומים לרשויות המס.
בית משפט השלום נתן החלטה דיונית, לפיה במסגרת ההוכחות, שהן חקירת המצהירים, "הצדדים יורשו לחקור את המצהירים רק בעניין נסיבות חתימת ההסכם וחתימת כל מצהיר תוגבל לחצי שעה, לא תתאפשר חריגה ממסגרת הזמן, על הצדדים להיות ערוכים להשמעת סיכומי טענות בעל פה".
בית המשפט הפעיל את החזקה לפיה מי שחתם על הסכם, מסכים לתוכנו. כדי לסתור חזקה זו, יש לעמוד בנטל ראיה ושכנוע של אפשרות קרובה. אך פרט לדבריה הסתמיים של נירוך, לא הובאו כל ראיות. על כן יש לדחות את הטענה לפיה לא הבינה את ההסכם ולא ידעה על מה היא חותמת.
להביא ראיות בית המשפט המחוזי (השופט
משה דרורי בהסכמת הנשיא
דוד חשין והשופט
עודד שחם) קיבל את ערעורה של נירוך וקבע, כי החלטתו הדיונית של בית המשפט השלום מנעה ממנה להביא ראיות בעניין סיווג העסקות ודיני המס. לטעמו, החלטה מצמצמת זו פגעה בזכויותיה הדיוניות, בכך שלא אפשרה לה להציג את עמדתה במלוא היקפה. כך למשל, אם תתקבל עמדתה של נירוך לפיה כי מדובר בעסקות החייבות במס על-פי חוק מיסוי מקרקעין ולא על-פי פקודת מס הכנסה, כי אז יש לבדוק את טענתה לפיה ההסכמים השומתיים חסרי תוקף, בשל העובדה שמי שחתם עליהם היו אנשי מס הכנסה ולא אנשי מיסוי מקרקעין.
לכן, פסק המחוזי, אין מנוס מלקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לבית משפט השלום, כדי שישמע ראיות אלה, את הטיעונים המשפטיים המתבססים על אותן ראיות ויכריע בשאלות אלה.
אכן, הן טעות בדין והן טעות עובדתית, עשויה להיות טעות בכדאיות, במובן סעיף 14(ד) לחוק החוזים. ברם, הקביעה שמדובר בטעות בכדאיות טעונה הכרעה בשאלה, מי נשא בסיכון הכרוך בטעות האמורה. יוצא, כי הן לצורך בחינת קיומה של טעות, הן לצורך בירור הטענה שהטעות הנטענת הינה טעות בכדאיות, יש צורך בהחזרת התיק לבית משפט השלום, לשם שמיעת ראיות וטענות ביחס לאותה טעות, ולאחר מכן לשם הכרעה בשאלות האמורות.
נעיר עוד, כי בהסכם השומתי נכלל סעיף בנוסח המודפס, הקובע כי "לפקיד השומה הזכות לבטל ההסכם תוך 90 יום מיום חתימת הנישום או בא-כוחו". בית המשפט העליון נזקק לסוגיית ביטול הסכם בין נישום לבין רשויות המס ביוזמת רשויות המס. הוא ציין, כי המדינה פועלת בעניין זה לא רק כצד לחוזה אלא כרשות ציבורית, שמוטלת עליה חובה לנהוג
בתום לב.
הדברים נאמרו שם ביחס לבקשת המדינה לחזור בה מהסכם שחתמה עם הנישום. קל וחומר יש לנהוג כך כאשר מדובר בבקשת נישום לבטל את ההסכם עקב טעות בדין, שהיא טעות המצדיקה ביטול חוזה. אם בחרה המדינה לכלול בהסכם בינה לבין נירוך זכות חזרה של המדינה מן ההסכם תוך שלושה חודשים, צריכה זכות זו לחול במקביל ובאופן שווה לנישום.