לפני קרוב לשני עשורים, בשלהי שנת 1994, פגשתי במהלך חופשה באילת קצין מהאו"ם - קולונל בחיל הרגלים של הצבא הקנדי ששירת במסגרת כוח האו"ם בדרום לבנון. הקצין, בשנות הארבעים המוקדמות לחייו, התגורר בנהריה ופיקד על יחידה קנדית שהייתה מוצבת בדרום לבנון. משהותרו חרצובות לשונו אחרי כמה לגימות בירה, נשרה משיחתו המנומסת עמי "התקינות הפוליטית". הוא סיפר כי זו לו השנה ה-17 שהוא עושה בשירות מבצעי במזרח התיכון, בעיקר בסוריה ובלבנון. נסיונו במהלך שנות שהותו במחוזותינו עתיר אירועים מכוננים, כגון "מבצע ליטני", השתלטות פתח בדרום לבנון, מלחמת של"ג ושליטת צה"ל ברצועת הביטחון. הימים (1994) היו ימי הסכמי שלום. השלום הוותיק יחסית עם מצרים, הסכמי אוסלו בני השנה והסכם השלום עם ירדן שעליו עוד לא יבשה הדיו. בשלב מסוים שאל אותי הקנדי את השאלה הבאה: "מה דעתך על הסכם השלום עם ירדן"? לא היה ברור לי לחלוטין מהן עמדותיו בפוליטיקה האזורית, וכדי לא לשקוע בדיון מיותר, עניתי תשובה דיפלומטית המציינת את יחסי שיתוף הפעולה הבלתי רשמי עם המלך חוסיין, בצד אופטימיות זהירה לגבי הפוטנציאל הטמון דווקא בהסכם השלום עם ירדן. הקנדי גיחך מעט והישיר אלי מבט. "הירדנים מוסלמים, כן?". עניתי בהן. "אז אתם בצרות רציניות", אמר הקולונל ולא יסף.
בזמן שחלף מאז, עברו המזרח התיכון, אירופה, אמריקה, סין ורוסיה תהפוכות עצומות בכל הגזרות. ההתפשטות המוסלמית הפכה לגורם עולמי המאתגר את המערך הפוליטי, הדתי, הדמוגרפי והצבאי ומאיים עליו לא רק במזה"ת, אלא באירופה בפרט ובעולם בכלל. על-רקע משבר זה, נשא לא מכבר
טוני בלייר, לשעבר ראש ממשלת בריטניה, נאום שבו הוא קורא לעולם החופשי להתאחד למאבק באיסלאמיזם העומד להשתלט עליו. האם הבין בלייר עתה את מה שהבין אינטואיטיבית הקצין הקנדי הנ"ל לפני שני עשורים?
נראה כי דעתו של בלייר על חומרת המשבר ורצינותו דומה לזו של חירט וילדרס ההולנדי. אך בעוד שווילדרס רואה את עיקר הבעיה באיסלאם עצמו, מתרכז בלייר באיסלאמיזם. הרטוריקה שבה משתמש בלייר כדי להבדיל בין איסלאם לאיסלאמיזם נשענת על מספר הנחות שעל חולשתן עמד חוקר האיסלאם, הכומר האנגליקני פעיל זכויות אדם מארק דיורי במאמר שעיקריו מובאים כאן.
בנאומו מניח בלייר שתי הנחות האחת היא כי "איסלאמיזם" אינו אלא עיוות ושיבוש בפרשנות תורת האיסלאם. הנחה זו תומך בלייר בשני טיעונים. האחד הוא כי קיימים מוסלמים מאמינים רבים שהם שוחרי שלום ומתנגדים לאלימות. חולשת טיעון זה היא בכך שקיום מוסלמים הדוחים את האיסלאמיזם אין בו כדי להוכיח כי האיסלאמיזם אינו פרשנות לגיטימית של האיסלאם. הטיעון השני הוא כי גם בנצרות היו בעבר תיאולוגיות חשוכות לא פחות. אלא שאמירה או הארה הנוגעת להיסטוריה של התיאולוגיה הנוצרית מהווה אך הוכחה קלושה למה שנכון לגבי האיסלאם.
ההנחה השנייה של בלייר היא כי שורש הבעיה האידיאולוגית המאתגרת את העולם הוא בני אדם המאמינים כי הצדק נמצא רק אצלם, ולשיטתם קיימת רק דת נכונה אחת ולה רק פרשנות נכונה אחת. אך הבעיה האמיתית אינה אמונתם של המוסלמים כי רק דתם היא הנכונה, שכן כל דת סוברת כי האמת היא אצלה, אלא אמונות נוספות. האֵם תרזה, למשל, לא החשיבה אמונות דתיות אחרות כאמיתיות ושוות ערך לאמונה בדוֹגמה הקתולית. אלא שבהבדל ממוסלמים, אין הקתולים נוטים להפוך לטרוריסטים, לקצוץ ידיים ולהרוג "כופרים" באשר הם.
חוקרי איסלאם מרכזיים מסכימים כי האיסלאמיזם אינו מנותק מן האיסלאם. אדרבה, הוא מבוסס על הקוראן והסוּנה (תורתו של הנביא מוחמד). במאמרו מראה דיורי כי שלושה מן העיקרים שעליהן נשענת האידיאולוגיה האיסלאמיסטית מבוססים על כתבים קאנוניים אלה:
- העדר סובלנות ואלימות. כך לדוגמה, סוּרה 9:5 כוללת את הציווי לארוב לעובדי האלילים, לכתרם ולהרוג אותם בכל אתר ואתר (אלא אם כן יתאסלמו). על-פי מסורת האיסלאם, נשלח מוחמד וחרב בידו לצוות על האמונה באללה ללא כל שותפות אמונית אחרת. ממשיך דרכו הח'ליף עוּמר דגל בהכנעת אלה שאינם מוסלמים וכפיית האיסלאם או החרב עליהם. ריבוי הציוויים האלימים נגד עובדי האלילים המצויים בקוראן ובסונה אינו מותיר הרבה מקום לספקות באשר לאופי האיסלאם כשמדובר בסובלנות דתית וכפייתו באלימות. בלייר גורס באופן כוללני מדי כי הזרם האיסלאמיסטי העכשווי מקורו במזרח התיכון, בעוד שהדברים אינם כאלה. כך למשל פרסם עבדול עלא מווּדוּדי (מהודו ולאחר מכן מפקיסטן) ב-1927 טקסטים שונים, ביניהם ספר הנקרא "הג'יהאד באיסלאם", ששימשו מקור רב השפעה להשראה רדיקלית הנובעת מעיסוקו רב השנים בקאנון המוסלמי. השפעות אלה לא הגיעו מהמזה"ת ולא נקנו בפטרודולרים סעודיים.
- אי-ההפרדה בין דת לפוליטיקה שאותה רואה בלייר כאחד הנושאים החשובים הראויים לביקורת נגד האידיאולוגיה האיסלאמיסטית. אלא שמתחילת דרכה של התיאולוגיה המוסלמית, המיזוג בין הדת והפוליטיקה הוא חלק בלתי נפרד מן האיסלאם האורתודוקסי. אחד מגדולי חוקרי האיסלאם בימינו, ברנרד לואיס, מציין כי הוגי הדעות המוסלמיים ראו בהפרדה בין דת למדינה תרופה של הנוצרים למחלות הנצרות, ולא נושא השייך לעולם המוסלמי.
- אי-שוויון באידיאולוגיה המוסלמית בין מוסלמים לאחרים. גם בנקודה זו מציין לואיס כי אין איש מדוברי האיסלאם המתחדש והמתעורר הסבור שזהו המצב, שכך היה בעבר וכך אמורה הדברים להיות. הזר מוגדר כאזרח מדרגה שנייה מעצם היותו שייך לדת שאינה האמונה האמיתית. בלייר אומנם שוגה בהגדרתו המאפיינת את האיסלאמיזם כבלתי איסלאמי, ונימוקיו הבאים למקם את האיסלאמיזם הרחק מן האיסלאם - בעייתיים בלשון המעטה. אין גם מקום לכך שמנהיגי המערב הם שיקבעו איזו פרשנות של האיסלאם היא לגיטימית ואיזו - מעוותת. נראה כי דעתו של בלייר על חומרת המשבר ורצינותו אינה רחוקה מזו של חירט וילדרס ההולנדי או של דיורי. אולם בניגוד אליהם בלייר נזהר מלהצטייר כ"אנטי-מוסלמי" ונמנע מהטבעת המושג "ג'יהאד רדיקלי הדוגל באלימות" על כלל המוסלמים. בלייר מבקש להימנע מעימות חזיתי עם האיסלאם עצמו, אולי גם כדי לגייס לצידו את הכוחות המתונים, שוחרי השלום והסובלנות הקיימים בקרב המוסלמים.
עם זאת, יש לעודד את העמדה הרואה באיסלאמיזם ניגוד מוחלט לערכיה של החברה המערבית. על העולם המערבי להימנע מהפגנות טקסיות סכריניות של "כיבוד" הדת המוסלמית תוך התעלמות מביטוייה הרדיקליים הרצחניים, מהאנטישמיות המצויה בספרי הלימוד של הרשות הפלשתינית, מהסכמה עם כפייה דתית גסה על עובדים שאינם מוסלמים בערב הסעודית, מעצימת עין מרדיפות פרועות נגד נוצרים במצרים, ממתן גושפנקא להטלת מום באברי מין נשיים ומהסכמה לנוהג הבלתי חוקי של נישואי קטינות רכות. כל אלה משדרים חוסר הבנה וחוסר תבונה של המנהיגות המערבית המתרפסת כלפי האיסלאם.
בלייר יכול להיות האביר הראשון המכריז על האיסלאם הרדיקלי כאויב העולם. עליו לשכנע את המנהיגות של העולם החופשי לדבוק בנחישות בערכיה החיוניים של החברה המערבית ולדחות את הערכים והמנהגים של האיסלאם הקיצוני שאין המרקם החברתי והערכי של העולם החופשי יכול לקבלם.
