"'זה בדיוק העניין', טוען הקאפו, 'אפילו היה פוגרום מתרחש בחמישה מקומות, עדיין לא היו רואים בכך אות לבאות ולא מאמינים לאפשרות של רצח שיטתי מוכוון מתוכנן ומנוהל על-ידי ההנהגה. היו אומרים "בנדיטים"'.
"כך גם הגיב השופט העליון היהודי (האוסטרי-אמריקני פליקס) פרנקפורטר, כאשר יאן קרסקי, שליח מן המחתרת הפולנית, הגיע בזמן המלחמה לארצות הברית להתריע בפניו על רצח העם היהודי שמתבצע במפעל ההשמדה באושוויץ ומחנות אחרים. הפולני ידע... כי בעצמו ברח מידי הגסטפו, וחזר והסתנן לגטו ורשה וגם למחנה השמדה, מחופש כשומר, כדי לחזות במו עיניו ולאמת עדויות ששמע.
"'ואיך הגיב השופט העליון?'"
"'כיצד אתה סבור פרנקפורטר הגיב? 'No' והניף ידיים לדחייה. 'לא ייתכן', כך אמר
כבוד השופט בשלילה מוחלטת, וכמוהו גם ראשי הקהילה היהודית שם, שלא לדבר על מנהיגיהן של ארה"ב ובריטניה.
"'השופט דחה אפשרות כזאת מכל וכל', אומר הקאפו בתסכול, 'וכמוהו רוב יהודי אירופה, שהעדיפו להאמין בסוג של סוגסטיה והונאה עצמית כי "העבודה משחררת" כפי שאומרת הכתובת מעל שער הכניסה של אושוויץ'.
"'ובכל זאת', מקשה יקי, 'היכן תרומת המנהיגים היהודים באירופה הכבושה לאשליה הזו? מה תפקידם של מנהיגים, אם לא לנווט בעיתות משבר אל חוף מבטחים?'.
"'מנהיגי הגטאות לא יכלו לנווט. המקסימום שיכלו לעשות היה לנסות להרוויח זמן, על-ידי יצירת מצג בעיני הגרמנים שהיהודים כשירים לעבודה ואפילו חיוניים למאמץ המלחמתי. אך היה זה סוג של הונאה הדדית...'" (מתוך הספר האלקטרוני "
שיחות עם קאפו")
בימים אלה מתפרסמת גירסה עברית לספרו האוטוביוגרפי של יאן קרסקי "
סיפורה של מדינה במחתרת" ("עליית הגג - ידיעות ספרים"), אודות חוויותיו והתנסותו כאיש המחתרת הפולנית ושליחותו אל מנהיגיהן של בריטניה וארה"ב לדווח את מה שראה במו-עיניו ושמע מאנשי המחתרת היהודית בגטו ורשה.
הוא העיד על עצמו "וכך הפכתי גם אני ליהודי", למרות שהיה נוצרי קתולי פולני, שייעד את עצמו לעבוד כדיפלומט במשרד החוץ של ארצו ולשם כך רכש השכלה במדע המדינה. הוא היה ממשיך בדרך זו אלמלא פרצה המלחמה, שייעדה לו שליחויות מסוג אחר.
כאיש מחתרת נשלח לדווח לממשלה הפולנית, ובאחת משליחויותיו נתפס בצרפת (מקום מושב הממשלה הגולה לפני שעברה ללונדון), נחקר ועונה בידי הגסטפו, ניסה להתאבד במהלך חקירתו, אך ניצל בידי רופאים סלובקיים, ונמלט אחר כך בסיוע חבריו מידי שוביו.
את ספרו כתב בשנת 1943, ומדובר בזיכרון מידי ובלתי מעובד, וזאת לעומת דברים הנכתבים יותר מאוחר ומושפעים מהלכי רוח וחכמה לאחר מעשה. מכאן חשיבותו, גם אם יש שיגידו כי הספונטניות והדחיפות המוטבעת בו אינן עולות בקנה אחד עם "אוביקטיביות מדעית".
"העד אינו דובר אמת" שופטים רבים מדי מייחסים לעצמם את התכונה (הבלתי קיימת) לדעת להתרשם מחזות העד אם הוא דובר אמת או משקר; השיפוט הערכי גובר על אינדיקטורים אחרים, נסיבתיים ועובדתיים, וההכרעה הגורפת נופלת, כאילו בני האדם נחצים לשתי קבוצות: אלה שתמיד דוברי אמת לעומת אלה שתמיד משקרים.
אל להם לשכוח, לעולם, את תגובתו של השופט העליון פליקס פרנקפורטר בסיום דבריו של יאן קרסקי, שהעיד בפניו על מה שראו עיניו (גם בעת שהסתנן למחנה השמדה) בפולין כאיש המחתרת הפולנית.
השופט הנכבד דחה את דבריו, והוסיף והסביר כי עבודתו ומומחיותו הן בידיעה מי משקר ומי דובר אמת... - "מומחיות" שכנראה עלתה ליהודי אירופה בחייהם, כי בשורה התחתונה, בין היתר בגלל "מומחיותו" של שופט עליון בזיהוי שקרנים, יהדות ארה"ב לא התגייסה כלל לנסות לעצור את מכונת ההשמדה.
בעוד שלרוב משעשע לקרוא אודות איש אקדמיה המחליק על קליפת בננה שהשליך במו ידיו, ומשתטח אפיים ארצה היישר אל תוך מגדלי דיסנילנד שבנה, כאן אין דבר משעשע...
איש האקדמיה הוחרג מסביבתו התיאורטית הטבעית והפך להיות חורץ גורלות, וזה לא מצחיק כלל. העד קרסקי הרים ידיים וגזר על עצמו שתיקה. נו, מה טעם לנסות לדבר כשאתה "שקרן"?... 30 שנה לאחר מכן ראיין קלוד לנצמן גם אותו במסגרת סרטו המונומנטלי "שואה".
ספרו של יאן קרסקי מוגש כעת לקורא העברי באיחור של 70 שנה. כשעד מרכזי כמו קרסקי שותק, פרופסורים כדוגמת יהודה באוור יכולים להפיץ את הנרטיב כאילו בעלות הברית לא ידעו על השמדת יהודי אירופה.
את הנעשה אין להשיב, אך אם צודקת הטענה כי "יש שופטים בירושלים", הרי שאת הרחוב הקרוי בירושלים על שם כבוד השופט, יש לשנות מ"פרנקפורטר" ל"יאן קרסקי". כי צדק חייב להיראות, גם אם באיחור, גם אם ללא תכלית, מלבד זו של מחיקת עוול ואי-צדק.