השבוע נחגוג ברוב עם והדרת מלך את חג שבועות – חג מתן תורה. החג מציין את יום ההולדת האמתי של עם ישראל. רבינו סעדיה גאון קבע: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" (ספר אמונות ודעות לרס"ג) - תורה שבכתב ותורה שבעל-פה ואם כן עד שלא ניתנה תורה, לא היה עם ישראל בבחינת עם.
שחרור עם ישראל מגלות מצרים השאיר אותם עם של עבדים המשוחררים מעבדות ועדיין אין הם בני-חורין. רק משקיבל עם ישראל את התורה, הפך הוא להיות לעם עצמאי: "היום הזה נהייתה לעם" (דברים כ"ז, ט'). רק עם שיש לו תורה משלו וחוקים משלו זוכה לעצמאות אמתית. עמנו העם הנבחר הופך להיות בן-חורין ועם קדוש נוכח היותו עוסק בעסק התורה בלימודה ובשימושה. "אל תקרא חרות (על הלוחות) אלא חרות- שאין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה" (פרקי אבות ו', ב').
חג השבועות הוא זמן מתן תורה, אולם כל יום ויום הוא זמן קבלת התורה, בבחינת "קיימו מה שקיבלו כבר" (שבת פ"ח, ב').
שני הבדלים קיימים בין חג השבועות לבין חג המצות וחג הסוכות: הראשון: פסח וסוכות – לשניהם ימי חול המועד ואילו לשבועות אין ימי חול המועד.
השני: פסח וסוכות - בשני המועדים קיימות "הגבלות" מסוימות, בפסח אסרו עלינו לאכול כל דבר הקשור לחמץ, בסוכות אסרו עלינו לאכול מחוץ לסוכה: "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כ"ג, מ"ב). בשבועות מותר לאכול כל דבר ובכל מקום ללא "הגבלות". אם מפריזין בהם הופכת שמחת החרות להפקרות ושמחת האסיף להוללות.
חג – שבועות יום מתן תורתנו הקדושה אין כל חשש שיפריזו בו. אדרבה, ככל שנרבה בו בלימוד התורה מתעלים אנו לפסגות גבוהות ולכן אין גם בשבועות חול המועד כי תורתנו אינה 'מוגבלת' בזמן. אנו חייבים בלימודה כל השנה כי כל כולה קודש.
הבדל נוסף קיים בין חג השבועות לבין חג הפסח וחג הסוכות. חג השבועות נקרא עצרת שאין בחג זה מצווה מיוחדת כמו מצה בפסח, וסוכה וארבעה מינים בסוכות. אנו נעצרים מעשיית מלאכה וקולטים לתוכנו את הארת וקדושת החג.
האברבנאל מביא עמו רעיון חדשני המצביע על שוני בזיקה לארץ ישראל: "ואחר שזכר המצות (בפסח) שיורה על גאולתם ממצרים זכר עוד שיורו על הארץ אשר באו שמה והם חג השבועות וחג הסוכות כי שניהם יורו על היותם יושבים בארץ הנבחרת, בחג השבועות היו מביאים את העומר שהוא קציר חיטים להודות לה' שנתן להם ארץ חיטה ושעורה, ובחג הסוכות היו מביאים בכורי כל הפירות להודות לפניו על אסיפתם" (אברבנאל על פרשת כי תישא).
החיזקוני על התורה מצביע על הדמיון הקיים בין חג השבועות וחג הסוכות והשוני לגבי חג הפסח: "הזכיר למעלה בשבועות שמחה לפי שהוא זמן קציר וזמן שמחה כדכתיב: 'שמחו לפניך כשמחת הקציר' וכל שכן עכשיו בסוכות שאספו הכל מן השדה. אבל בפסח לא הזכיר שמחה לפי שעיקרו של חג להזכרת הנס של יציאת מצרים הוא ועדיין אין עיקר שמחה לקנות תבואה" (דברים ט"ז, י"ד).
שבועות – חג מתן תורה וחג הקציר והבאת הביכורים הוא הסמל החי ביותר לחיי העם בארצו, תחת גפנו ותחת תאנתו. ביום קדוש זה חייבים אנו לקבל מחדש את תורת ה', להתחייב כי נתאמץ להגשימה בחיי היום יום שלנו, בחיי הפרט ובחיי הכלל.
שלושת העיקרים הנצחיים הם עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. אין עמנו עם בלי התורה ואין קיום לעם ישראל אלא בארץ ישראל.
לא במקרה אנו חוגגים את חג הפסח - חג החרות – משעבוד מצרים וראשית התהוותו של עם ישראל, ומיד לאחריו את חג העצמאות חידושה של מדינת ישראל, ל"ג בעומר, יום שחרורה של ירושלים המזרחית ומיד לאחריהם חג מתן תורה – חג השבועות – שבו זכינו לקבל את התורה יום עצמאותנו הרוחני.
חיבור מצוות התורה עם ההתיישבות וההשתרשות במדינת ישראל, יביאו להצלחתה של המדינה ושגשוגה ורק כך ייוושע יהודה ונהיה אור לעצמנו ואור לגויים.
