הרהורים על יהדות

מדי שנה מתלקח סביב חג השבועות הוויכוח על הגיור בישראל, במיוחד של יוצאי מדינות חבר העמים. המועד בו קוראים את סיפורה של רות, הגיורת ממנה נולד דוד המלך, מעלה שוב ושוב שאלות כמו "האם בימינו היו מקבלים את רות". לקראת החג, הציע ארגון רבני צוהר להתמקד בגיורם של ילדים – כמובן בהסכמת הוריהם – תהליך שהוא קל בהרבה מבחינה הלכתית, ויפתור חלק ניכר מן הבעיה במבט צופה פני עתיד. בהחלט הצעה ראויה ונכונה. השאלה העקרונית היא, כיצד יש לראות את המבקשים להתגייר מבין עולים אלו. נקודת המוצא צריכה להיות, שהם מזרע ישראל – מי שהורי-הוריהם היו יהודים ונותקו מדתם בכוח-הזרוע הקומוניסטי. הם כאן, חלק מאיתנו, משרתים בצה"ל, ממלאים את כל חובותיהם ורוצים להתחתן כדת משה וישראל. חוץ מזה, אם לא תימצא דרך מאירת פנים לגייר אותם כהלכה, הם "יתגיירו" בצורה שאין לה תוקף ו/או יתחתנו בנישואין אזרחיים. מי שעיניו בראשו מבין, שמבין שתי הרעות – הקלה מסוימת בדיני הגיור או מה שיקרה אם הם יידחו – הראשונה הרבה יותר קטנה מאשר השנייה. מה עוד, שיש דרכים הלכתיות ללכת לקראתם (ולא זה המקום להאריך בכך). הבעיה היא, שהסמכות מצויה בידי הרב הראשי החרדי, הרב יצחק יוסף, ולא בטוח שהוא ירצה ללכת בכיוון הזה. כך שאם אין ברירה, צריך להוציא את הסמכות הבלעדית מבית הדין הרבני הגדול ומנשיאו, לבזר אותה – תוך הקפדה על שמירת ההלכה ועל טוהר המידות (וכבר היו מקרים של גיורים שנקנו בכסף) – ולאמץ אל ליבנו את אותם מאות אלפים שמבקשים לחזור לעמם.

לקראת שבועות פרסם ארגון "בית הלל" הדתי-לאומי את ממצאיו של סקר ענק בציבור הדתי, אשר חולק לשלוש קבוצות: חרדים-לאומיים (חרד"לים), דתיים-לאומיים ודתיים-מודרניים. הדבר הבולט ביותר, לטעמי, הוא הקירבה ההולכת וגדלה בין החרד"לים לבין החרדים – מגמה שצריכה להדאיג את כל מי שגדל על ברכיה של הציונות הדתית האותנטית, ואת כל מי שסבור שהיא-היא הגשר היחיד לקירוב בין חרדים לחילוניים. הנה כמה נתונים על דעותיהם של החרד"לים. רק 23% סבורים שיש ערך בלימוד גמרא לבנות, 46% אומרים שלגיטימי לצאת מטקס הכולל שירת נשים, 40% חושבים שצריך להינשא עד גיל 22, רק 2.4% מאמינים שנשים צריכות לשרת בצה"ל, רק 12.5% אומרים שגברים צריכים לשרת בצה"ל לפחות שלוש שנים, 66% סבורים שלגיטימי לסרב לפקודה לפנות מתנחלים, 67% תומכים בהפרדה מגדרית בבתי הספר, 42% רוצים תגבור ללימודי יהדות והפחתת לימודים כלליים, 23% דוגלים בחיים סגורים מהחברה החילונית, 71% רוצים בית דתי ללא טלוויזיה, אצל 63% ממלא הרב תפקיד חשוב בעיצוב דרכם בחיים. ההקצנה הזאת הולכת ומחריפה, והיא בעלת משמעות רבה עוד יותר לנוכח העובדה שמספר הילדים במשפחה חרד"לית – בלי עין הרע – עשוי להיות כפול מאשר במשפחה דתית-לאומית. אם המגמה הזאת תימשך, בעוד דור אחד כמעט ולא תהיה ציונות דתית מתונה, מצב שיפגע קשות במרקם החיים בישראל. מנהיגי הציבור הדתי – כן, גם החרד"לים – חייבים לעשות חושבים לפני שיהיה מאוחר מדי.

לרבנים יש תפקידים רבים וחשובים: הוראת התורה, פסיקת הלכה, הנהגה קהילתית. אני לא חושב שיש להם תפקיד במקומם של מומחים. כאשר אדם חולה, לא עלינו, הוא ישאל תחילה את רופאו האם מותר לו לצום ביום כיפור, ולפי התשובה שיקבל – יקבל מהרב הכוונה הלכתית. כאשר אדם מתלבט לגבי הצעת עבודה, הרב צריך לקבוע מה מותר מבחינה הלכתית ויכול לייעץ מתוך היכרות עם האיש והמשפחה, אבל לא לומר האם המשרה כדאית. זה חל גם בענייני ציבור ומדינה. השאלה האם לסגת או לא לסגת, היא קודם כל שאלה צבאית ומדינית, בה יש מקום גם לשיקולים מוסריים, היסטוריים ודתיים. אם המומחים סבורים, אחרי ששקלו את כל אלו, שנסיגה תציל חיי אדם, הרב לא יכול לומר: אבל אסור למסור חלקים מארץ ישראל לגויים. אם המומחים סבורים שנסיגה תסכן חיי אדם, הרב לא יכול לומר: אבל המוסר היהודי אוסר עלינו לדכא עם אחר. נכון שבקרב המומחים יכולים להיות חילוקי דעות, אבל גם בקרב רבנים; וחוץ מזה, בשביל זה העם בוחר את ממשלתו – כדי שהיא תכריע בחילוקי הדעות הללו.

אמרתי ואומר שוב: עבודת אלילים פושה ביהדות, או ליתר דיוק – בשוליים, אצל מי שמתיימרים לטעון שהם פועלים בהתאם לחוקי היהדות. תדליק נר ותיוושע (כמובן אחרי שתקנה אותו במחיר מופקע), תתרום לישיבה הקדושה ותראה נפלאות (כמובן במחיר המתאים), תסייע לעניים ותזכה לשידוך (אבל רק אם תעשה את זה דרכנו) – הדוגמאות רבות מספור. ביהדות יש ערך עצום לצדקה. היהדות הפכה את גמילות החסדים לחובה כמעט-פלילית, וההלכה מאפשרת לעקל את רכושו של מי שאינו תורם את הסכום שהוטל עליו. היהדות גם מכירה בכוחו של הצדיק; הרי לא ייתכן שתפילה של אדם כמוני, תהיה בעלת אותו משקל כמו של רב גדול בתורה ובמידות. כמו שלהבדיל אם רוצים משהו מראש הממשלה, הדרך עוברת אצל ראש הלשכה. אבל הצדקה וברכתו של הצדיק הם נלווים למעשיו של האדם עצמו ולא באים במקומו. "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" אנו אומרים בימים הנוראים – שלושתם ביחד, במעגל שלא ניתן לנתקו. אין ביהדות מעמד של כמרים, המהווים חוליה מקשרת חיונית בין האדם לבוראו. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת", אנו אומרים שלוש פעמים ביום. ומי שמוכר לכם קיצורי דרך, טריקים ושטיקים – מרמה אתכם.

בקצה השני של היהדות – או ליתר דיוק: מחוצה לה – מצויים הרפורמים. העובדות ברורות וחד-משמעיות: התנועה הזו הורסת את היהדות. התנועה הזו מחסלת במהירות את יהדות ארה"ב. התנועה הזו, המאפשרת נישואי תערובת ונישואין חד-מיניים ועורכת טקסי "בר מצוה" לכלבים, היא האחראית מספר אחת לכך שבעוד דור או שניים כמעט לא יישארו יהודים בארה"ב. נקודת המוצא של הרפורמים היא, שצריך להקל בשמירת המצוות, כי זה קשה מדי. זה בדיוק כמו לומר: צריך להקל בחוקי התנועה, כי קשה מדי לא לנסוע בכביש חד-סטרי ולא לעבור פס הפרדה. זה בדיוק כמו לומר: צריך להקל בחוק העונשין, כי קשה מדי לא להפר אמונים ולא להטריד מינית. מה, לא ככה? תראו כמה אנשים נכשלים בעבירות הללו, אז זו כנראה גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. תפישת היסוד של היהדות היא היותה דת חובקת-כל, משום שמטרתה הבסיסית היא לשפר את האדם כיצור מוסרי. לכן, אי-אפשר לומר: תהיה מוסרי בתפילה אבל לא מוסרי בעסקים, תהיה מוסרי בתחום המין אבל לא מוסרי באכילה. מי שמתחיל לקצץ בענפים – וכך בדיוק התחילו הרפורמים: קצת פחות תפילה, קצת יותר שילוב נשים – מגיע עד מהרה לכריתת העץ כולו. לכן, אין שום מקום לפשרה עם הרפורמים.

אין לי שום בעיה עם הוראת תורת האבולוציה בבתי ספר דתיים. להפך: חשוב מאוד להציג אותה, כמו גם מקרים אחרים בהם יש לכאורה סתירה בין הדת לבין המדע. אמרתי "לכאורה", כי לכל הסתירות הללו יש תשובות כבדות משקל הראויות להישמע. היהדות אינה מפחדת מפני שאלות ואינה חוששת מפני קושיות. אם נחזור חודשיים אחורה נראה, שליל-הסדר מתבסס – מבחינה הלכתית, לא מבחינה פולקלוריסטית – על כך שהבן ישאל "מה נשתנה". היהדות אינה עוצמת את עיניה ואוטמת את אוזניה, אלא מסתכלת ושומעת – ואז חושבת ועונה. תורת האבולוציה קיימת ויש לה חשיבות והשפעה, ומוטב שתלמידים שומרי מצוות ייחשפו לה בצורה שתבטיח שישמעו גם דעות הפוכות לה וגם את התשובות הדתיות שניתנו לה.