קריאה אחרונה לתבונה מסע הייסורים המביש של תהליך בחירת הנשיא שיסתיים בעוד צעד קט, עשוי לשמש קו מפריד ברור שתפקיד הכנסת כפי שהיא מתנהלת חייב להצטמצם, ועיקר המעמסה בנושאים הקשורים באזרחי המדינה, יש להעבירו לריבון האמיתי קרי, העם. בדור של מחשבים אישיים טמון העתיד הזה.
לקראת יום שלישי, היום בו יצביעו חברי הכנסת, נענו מועמדים אחדים לקריאת המכון לדמוקרטיה להעלות בכתב את שיש להם לומר באשר למילוי תפקיד הנשיא הבא. קראתי רק שלוש תשובות של
מאיר שטרית, של ראובן ריבלין ודן שכטמן. שלוש התשובות מוכיחות את יתרונו הברור של דן שכטמן. בעוד ריבלין ושטרית מהגגים על ניסיונם בזירה הפוליטית כמעיד על יתרונם, שכן הם באים בעיקר לנושאים הקשורים בענייני חברה, אין לא לזה ולא לזה חזון אמיתי, שניתן לכנותו הערך המוסף.
חזון אמיתי נמצא רק בדברים הכנים של פרופ' דן שכטמן. באיש הזה יצוק אותו ערך מוסף קסום הנדרש להקנות לנשיאות פשטות ואצילות כאחד. תכונת האצילות היא בעלת ערך ממשי כשהיא מתמקדת בנושא בעל חשיבות לאומית ממדרגה ראשונה, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ.
חזונו של שכטמן מתמצה במושג "קידום המצוינות". מזה שנים רבות נרמס המושג הזה על-ידי שוטים וקטנים והגיע הזמן להחזירו למקומו החשוב בחיי המדינה. המצוינות, בכל התחומים, היא שתייצב לנו עתיד של עם בעל שאר-רוח משמעותי, ולא קשקושי-הבל בלבד.
פרופ' דן שכטמן מרגיש שבכוחו להמשיך ולתרום בעיקר לחינוך והשכלת בני הדור הצעיר. עברו המפואר מעיד על יכולותיו. תנו לאיש הזה לכהן כנשיא וכולנו נתברך בו.
אויב העם הגיעה השעה להתוודע לאמת פוצעת כי בקרבנו נמצאים אנשים סומים שרק נראים לנו כפקוחי-עיניים, רק נראים ככאלה ישרי-דרך שאינם מתעקלים, אך צלילי גרונם ולשונם המסוכסכת ממיטים עלינו פגיעות קשות. הבולט בחבורה הזאת הוא שר השיכון
אורי אריאל. האיש הזה, לעניות דעתי, ניתן להגדירו ללא היסוס כאויב העם. הוא בוודאי רואה עצמו כמושיעו. אך כבר שנינו לא פעם מיהם משיחי-שקר.
האיש הזה מייצר בראשו תסריטים ריקים מתוכן אבל גורמים נזקים אדירים לא רק לישראל אלא למרבה הצער ינחתו לבסוף על ההתנחלויות כחבטות הרסניות. האיש הזה החלול מתודעה אמיתית של משמעות קיומה של מדינת ישראל, הוא הנציג האוטנטי ביותר שקם להתנחלויות ממלכת יהודה. משם יבואו מהרסינו.
העוצמה הנוראה שהופקדה כשעשוע מטורף אצל אריאל זה על-ידי ראש הממשלה
בנימין נתניהו, זה שנבחר לעמוד בראשות ממשלת ישראל ובעצם מכהן כראש ממשלת יהודה,
מדאיגה בהשתבשותה הגוברת.
הקשר בין שניים אלה הפכו ברבות ימים לחיבורם של נתניהו ואריאל, לאיש אחד. יצור בעל שני ראשים, הסובל מהתפצלות אישיות כמו במקרה הקלאסי של הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון, בספרו האימתני משנת "המקרה המוזר של ד"ר ג'קל ומיסטר הייד" שהופיע בשנת 1886. מאז הפך סיפור זה לסמל מלחמת הטוב ברע, ולהפך, עד שלבסוף הרע הרצחני משתלט.
שניהם ביחד מבהילים הכישלונות ההסברתיים שלנו, עליהם מנצח בסערת-נפש היסטורית נתניהו, מוכיחים כי כאשר אין יעד ברור לאן פנינו מועדות - הטירוף הופך להיות הסמן הימני. כל אחד משני פצלים אלה עושה תפקידו באמונה - והתוצאה ביחד קטסטרופלית.
החמוריות של המחמרים הרבניים מכמה מקומות השיגה אותי ההצעה לראות סרט קצר על "פדיון פטר חמור", שהתקיים בבית הכנסת המרכזי בחולון בנוכחות רבנים ידועי-שם. חשבתי שאני מתפלץ כשראיתי את הסרטון המבזה לא את החמור הנפדה באמצעות טלה, אלא את מתכנני ומבצעי הטכס המגוחך הזה לאור היום, בנוכחות קהל מאמינים משולהבים שפרט לכיפה הבנתם ביהדות כנראה מצטמצמת לקוף-המחט.
כאשר קבוצת גברים חסונים נשאו על ידיהם את החמור לתחום בית הכנסת (!), לקיים במקום את הטכס המשפיל והמגוחך, חשבתי שמצלמים סצנה לסרט של איזה פולחן מפגר. ואולי טוב שזה קרה, מפני שאין להימלט מהמחשבה שעדיף שבית המקדש ימשיך לחיות בתוכנו כזיכרון היסטורי בלבד.
