ארבעים ושבע לששים ושבע

בסוף השבוע נציין בכאב ארבעים ושבע שנים למלחמה שפרצה בחמישה ביוני 1967. אני מקווה להיות עם אלפי אזרחים יהודים וערבים, שיצעדו בקריאה לשים קץ לארבעים ושבע שנות שליטה של ישראל על העם הפלשתיני. לשים קץ למציאות של בניית מדינה, הגוזרת על עצמה חיים במצור מול קהילייה של יותר ממיליארד מוסלמים. קהילייה הזוכה לתמיכת סוחפת של העולם כולו בתמיכה בהקמת מדינה פלשתינית. עולם שממאן לקבל קיום של עם כובש - ישראל, ועם נכבש - פלשתין. לקראת ההפגנה מטרידה אותי השאלה מדוע קשה לי לשכנע חלקים גדולים בחברה הישראלית, בה אני חי, להיות שותפים להתלבטויות והפקפוקים לנוכח עצם קטל האדם ההדדי המתמשך דור אחר דור, ולא לראות את השינויים הבלתי נמנעים, שהתחוללו בשתי החברות עקב המאבק האלים הבלתי פוסק, שינויים באופי ובתרבות של שתי החברות. אני כואב מציאות של ארבעים ושבע שנות כיבוש בה קיימת חברה - שקמה כדי להגשים יעדים מוסריים - והיא מוצאת עצמה בבידוד. מדינה שאיבדה כה הרבה מן האשראי שהיה לה בבנק האהדה בעולם ביום כ"ט בנובמבר 1947. לקראת ההפגנה מטריד אותי הסחף שגרר את החברה בה אני חי, סחף לעבר ראית כיבוש, ככיבוש הטומן בחובו משמעות מיסטית עמוקה, ולא לראות כיצד המשמעות המיסטית הזו עושה שמות בקיומה של החברה הישראלית ובמדינת ישראל . כאשר מיסטיקה מנווטת מדיניות היא הופכת למלכודת דמים. מלכודת סגידה משכרת ומשקרת לאלוהי הכוחנות, כי "בעזרת השם" ננצח ונביס את כל אויבנו. אני כואב את "החוסן" של בעזרת השם. לקראת ההפגנה מטרידה אותי סגידה מרקיעת שחקים לעבר שימוש באמצעים כוחניים, שפשט כנגע ממאיר אצל מחליטי ההחלטות. חברה הממאנת להקשיב למורשת כתובים, הדורשת בחינה של דרכים אחרות: "וְאָמַרְתִּי אֲנִי טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה... טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב " (קוהלת ט' 16-17). חבל מאוד שהחברה הישראלית לא מאמצת את האזהרה של קוהלת, לא ללכת בדרך ש"הסכל הולך" ונתונה בפרץ של "פטריוטיות". בפרץ שאינו מחויב לערך העליון של החיים, אלא רק לפתרונות קיצוניים ולוחמניים, "צ'יק צ'קיים", פתרונות כוחניים פשוטים, חדים וחלקים. ולא לבחון כל חלופה אחרת לשימוש בכוח. אני מוצא עצמי משוטט באירועי הזמן וחוזר ארבעים ושבע שנים, כשהייתי חייל מילואים ברמת הגולן, במוצב תל שאמס בעומק השטח הסורי. יצאתי לאותה מלחמה כמי שקיבל על עצמו את הקונצנזוס, לפיו אנחנו יוצאים למלחמת מגן. ראיתי בשטחים שישראל כבשה - כפי שגם הוצהר על-ידי קברניטי המדינה - כפיקדון שיוחזר מהר לבעליו(!!!) תמורת כניסה למו"מ על הסדר שלום סופי. אני מודה, שיותר מדי מאוחר אימצתי גישה אחרת, שלמרבה הצער, היא דעת מיעוט בציבור הישראלי. אימצתי גישה המחייבת אותי לשחות נגד הזרם, שהמלחמה ב-1967 העצימה את עוצמתו העכורה של הזרם הרווי במטעני אווירה משיחית. בהפגנה לציון 47 שנות כיבוש שנה אלך. כשאני אשא איתי את כאב חטא היוהרה שפשט בתוכנו. יוהרה שאינה רואה, שבצדק אוכלוסייה נכבשת מפתחת משטמה חסרת מעצורים כלפי חברה כובשת. בשטחים - שחשבתי לתומי לפני 47 שנים, שהם פיקדון לעת משא-ומתן - קמו התנחלויות רבות ומאות אלפי מתנחלים. כך אנו עומדים היום בפתחה של השנה הארבעים ושבע מאז אותה מלחמה שהעצימה את תרבות השכול, את פולחן המוות, פולחן המקבל מוות של אדם באיבו כחלק מההוויה, כמס מתחייב לקיומה של מדינת ישראל. מה שנותר לי לאחל למדינה, שהיא כה יקרה לי, שיעמדו לנו הכוחות להביא מהר את היום, בו נצעד - יהודים וערבים - במצעד שמחה של קץ הכיבוש.