לתומנו חשבנו שיהודי העולם הם החכמים. אד גולדברג למשל, פרופסור באוניברסיטת ניו-יורק, אומר לנו את מה שכל ילד בגן מבין - שכאשר המנהיגות הקיימת אינה מביאה תוצאות, העם רוצה שינוי והוא יבחר את מי שמבטיח לו שינוי לטובה. החוכמה היחידה שמביא הפרופ' לדיון היא שכל המבטיח לעם שינוי לטובה הוא פופוליסט - מילת גנאי למי שמקשיב לרצון העם במקום לשעות לעילית השלטת.
העילית השלטת באירופה ושלוחתה בניו-יורק מזדעזעות לנוכח המובן מאליו: מדיניות עקבית של מסירת פרוסות הולכות וגדלות של העוגה הלאומית לאוכלי חינם ומהגרים - מעצבנת את משלמי המיסים. כאשר משלמי המיסים רואים שטוב להיות אוכל חינם מלעבוד, שמהגרים בלתי חוקיים מציפים את ארצותיהם, שהם אלה ההופכים לזרים בארצם - הם מואסים בעילית השלטת ומחפשים לעצמם חלופות. הזעזוע של העילית השלטת כה עמוק, עד כי אין ברירה בידם אלא לצעוק חמס, פופוליזם, פאשיזם, וצריך להחליף את העם.
ומי נמצא בראש האקדמי-תקשורתי של אותה עילית שלטת? היהודים. הם אלה המתמלאים חיל ורעדה מפני הכוחות החדשים-ישנים של לאומיות ופחד מזרים. הם אלה שמזרימים נהרות של דיו ואלקטרונים כדי לגעור באירופים שמאסו במדיניות של האבסת אוכלי-החינם מתוך תקווה שהללו יבחרו באותם מדינאים שוב ושוב.
היהודים הגלותיים של אירופה וארצות-הברית שהצליחו לזווג שני מושגים - לאומיות ואנטישמיות - לכדי תאומים זהים, שקיוו כי האינטרנציונל יגן עליהם מפני הנאציזם, מוצאים שאינטרנציונל דווקא מקדם את אויביהם המרים ביותר, האיסלאמו-נאצים, בדיוק באמצעים שהם עצמם קידמו: אחוות עמים, חופש הבעת הדיעה ודיכוי הלאומיות. ובכל זאת הם מבכרים את האינטרנציונל שהם מכירים על פני הפופוליזם הלאומי, גם אם זה האחרון יישבע ויוכיח כי האנטישמיות היא ממנו והלאה. האומנם אלה הם היהודים החכמים?
בסוף מתברר כי היהודים החכמים באמת הם הציונים - אלה שבחרו לעלות או בחרו להישאר בארץ הקודש ולבנות בה מדינת לאום על יסודות איתנים: אהבת העם, אהבת הארץ ונאמנות למסורת. את היהודים הדחיינים עוד נצטרך לחלץ, מצרפת, מבלגיה, מאוקראינה. ויפה שעה אחת קודם.
