סופרים רבותי, סופרים

עם ישראל אוהב לקרוא. ולא רק לקרוא, אלא גם, ובעיקר - לכתוב. כבר כמה שנים שהוצאות הספרים, גדולות וקטנות, מוצפות בעשרות אלפי כתבי-יד בשנה. אשד המילים לא נגמר לעולם, ונדמה כי כל אזרח ישראלי עד גיל 14 משוכנע בעמקי לבבו כי הוא סופר, או למצער - משורר. מאוחר יותר, בין גיל 15 ל-25 מחצית מהסופרים/משוררים הצעירים משאירים את יצירותיהם בתחום המגירה התחתונה, יחד עם שאר חלומות הילדות. אבל הנותרים ממשיכים לחתור להוציא לעצמם ספר. מה גורם לאדם לרצות להוציא לעצמו ספר, לראות את שמו מודפס בכריכה רכה או קשה על מקבץ ניירות? בעיקר כשלכל בר דעת ברור כי מרבית הספרים שיוצאים לאור בכל שנה ימצאו תוך חודשים ספורים את דרכם לפח הזבל של ההיסטוריה. התשובה נמצאת כנראה ברצונו של האדם, משחר התרבות, להנציח את עצמו ואת פועלו. וברשות הקורא, אני מרשה לעצמי להתעלם מאלה שאינם סופרים כלל, ומונחים על-ידי הרצון "להביא מכה", קרי, לכתוב את ה"להיט" שיעשה מיליונים ויהפוך לסרט וכו'... מובן שכל סופר חולם להיות בקטגוריה זו, אך כאן לפחות, אני כותב על הסופרים שהכתיבה "בוערת בעצמותיהם".

באופן כללי אפשר לחלק את ספרי הקריאה שיוצאים בארץ לכמה קטגוריות:

• ספרים שיצאו לאור בהוצאות קטנות, או עצמיות, ללא פרסום וללא תהודה (כמו - "לילי וזיכרונותיה", או "סבא שלי הגדול מכולם", או "הייתי נער קיבוץ ללא אצבע"...). ספרים אלה חולקו לחנויות כשהסופר/ת מסתובב בגאווה בין החנויות, מפזר חיוכים ועותקי קריאה לרוב. אחרי חודשיים-שלושה שבהם נמכר הספר רק לכמה קרובי משפחה וחברים, יורדים הספרים מהמדפים, חוזרים כלאחר יד לביתו של הסופר/ת ומאז לא נודעו עקבותיהם.

• ספרים שהגיעו לחנויות, הצליחו למקד לעצמם התעניינות מסוימת (כמה מילים וצילום זעיר במדור "זה עתה יצאו" בעיתון מרכזי וכדומה), נקנו בכמה מאות עותקים, הצליחו לשרוד על המדפים כמה חודשים, ואז החלו במסע האיטי של גוויעה אל השכחה.

• ספרי "להיט", הספרים שביום שבו הם מגיעים למדפים בחנויות הספרים, עם ישראל קונה אותם בשצף קצף, צובא על החנויות בעיניים טרוטות, מעביר אותם מאחד לשני, משוחח עליהם בכל מקום. (החל מהספר "יונה ונער", דרך "צילה של הרוח", "רודף העפיפונים", "משאלה אחת ימינה", וכלה בספרים בסגנון צופן דה וינצ'י, כתביו של ג'ון גרישם, רם אורן והרלן קובן). ספרים אלה נמכרים בעשרות מהדורות, ממשיכים להימכר כמה וכמה חודשים טובים, בגיבוי פרסום, וזוכים לכתבות לאורך ולרוחב במוספי סוף השבוע בעיתונים הגדולים ובאתרי האינטרנט. גם ספרים אלה גוועים מתי שהוא, אך במשך כמה שנים עדיין ניתן למצוא אותם בחנויות זעיר פה זעיר שם, ולעתים אפילו אחרי עשור ויותר יהיה מי שייזכר בהם ויקרא אותם. (יסלחו לי הקוראים והסופרים, אך מטעמים השמורים עמי, בחרתי כדוגמאות לספרי ה"להיט" ספרים שיצאו לאור לפני כמה וכמה שנים...).

• הקבוצה האחרונה היא של הספרים שהופכים לאבני דרך. ספרים שהתרבות מסמנת אותם כ"ספרי נצח". ספרים אלה אינם זקוקים יותר ליחסי ציבור, שמעם עובר מפה לאוזן, מדור לדור. ובכל פעם שאחד מהם זוכה לתרגום מחודש או הדפסה טרייה, חשים מבקרי הספרות חובה מוסרית לכתוב עליהם משהו. אלו חורגים מתחום הספרות וגולשים לתחום התרבות. הם הופכים למותגים בעלי משמעות, קרי: מי שלא מכיר את שמם, אינו חלק מהתרבות או מהחברה. (איש לא יטען כי הספרים "דירה להשכיר" או "מיץ פטל" הינם הישג ספרותי יוצא דופן, אך בכל זאת כל ישראלי מכיר את שמותיהם).

מדרך הטבע, קבוצת "ספרי הנצח" היא הקבוצה הנחשקת ביותר, הקבוצה שאליה כל סופר שואף להשתייך. גם ספרים אלו אפשר לחלק לכמה קטגוריות משנה:

• הספרים שכולם קראו או יקראו מתי שהוא לאורך הדרך: "הנסיך הקטן", "מלכוד 22", "שר הטבעות", "עליזה בארץ הפלאות", "פו הדב", "שלושה בסירה אחת", "כמעיין המתגבר", "כל החיים לפניו", "מאה שנים של בדידות", "המשפט", "בית מטבחיים 5" וכולי.

• הספרים שפעם (בימי אנו באנו, או בעצם אפילו ההורים שלנו) כולם קראו וצריך לקרוא אותם מתי שהוא - "לוליטה", "מלחמה ושלום", "חיי מיכאלאנג'לו", "המאהב", "החיים כמשל", "קדמת עדן" ועוד...

• סופרים שכולם מכירים ואו-טו-טו נקרא משהו שלהם (לא באמת דחוף) - צ'כוב, שייקספיר, יעקב שבתאי, סארטר, סימון דה בובואר, סטיינבק, או הנרי, ש"י עגנון, הרמן הסה...

• וישנה קבוצה נוספת, היא הקבוצה המוזרה ביותר. קבוצת יצירות המופת, המותגים שכל חובבי הספרים קונים, מחזיקים על המדף בבית, אבל מעט שבמעט קוראים אותם באמת. ספרים אלה דינם כיצירות אומנות קלאסיות, לראותם בלבד, להתגאות בהם, אך אין חובה לקרוא אותם באמת, אפשר להסתפק במעט ידע כללי.

עם יד על הלב, כמה כבר קראו את "'יוליסס" מהתחלה ועד הסוף? מי הצליח לצלוח את שני הכרכים של "דון קיחוטה"? של "גרגנטואה ופנטגרואל"? של "דקמרון"? של "מובי דיק"? כמה באמת קראו את כתבי ויליאם שייקספיר, או את ה"איליאדה" וה"אודיסיאה"? בניחוש מושכל הייתי אומר שמרבית הקוראים התחילו לקרוא את הספרים הללו, אך אחוזים בודדים אכן קראו אותם עד סופם. אך עבור הקורא העברי, שאלת השאלות היא מי מתוך הספרים או הסופרים המקומיים יהפוך לחבר מכובד בקטגורית סופר או "ספר נצחי". אסתר שטרייט-וורצל הנחילה לנו את "אורי", "המאהב" של א.ב. יהושע עדיין נלמד מדי פעם, פנחס שדה הותיר אחריו את "החים כמשל" ו"סוף דבר" של יעקב שבתאי עדיין נקרא בידי אניני טעם. שלא לדבר על "עיין ערך אהבה". אך מה עם עמוס עוז, א.ב. יהושע, דוד גרוסמן, מאיר שלו, יעקב שבתאי? ומה תהייה אחריתם של "עשיו", "רומן רוסי", "מר מאני", "סיפור על אהבה וחושך"', "קופסה שחורה", "בדרך אל החתולים" ועוד רבים אחרים? לו הייתי נביא, הייתי מסתכן ואומר: סופרים מכובדים אלה ואחרים ייחרתו בתודעה הישראלית רק כמותגים. יצירתם הספרותית תאבד תוך פחות מעשור מקסמם ומכוחם. אומנם הקהל עדיין מכיר את השמות ס. יזהר, משה שמיר, ש"י עגנון וחיים נחמן ביאליק. אך מי כבר קורא היום את "ימי ציקלג", את "אגדת שלושה וארבעה" או את "הוא הלך בשדות"? ולסיום, התנצלות אחת קטנה בפני כל אותם הסופרים והספרים הראויים לקריאה ויותר מאחת, שמפאת קוצר המקום לא הזדמן לי להזכירם. צר לי, אך זוהי טבעה של ההיסטוריה - לבחור לעצמה את זכרונותיה.