תוצאות הבחירות האחרונות לכנסת הצביעו על ניצחון דחוק ביותר של גוש הימין-דתיים על גוש השמאל-ערבים בשיעור של 59:61. ניצחון דחוק זה הציב את
בנימין נתניהו כמועמד היחיד לראשות הממשלה, והיה עליו לבחור בין המשך השותפות עם החרדים, לבין ממשלת אחדות שבה ישותף השמאל.
גם אם הוא לא שלט לחלוטין במהלך האירועים, ברור שמלכתחילה בחר נתניהו בשמאל, ובסיכום ביניים ניתן לקבוע שהחלטתו הייתה מוצדקת, הן בהיבט המדיני, והן בהיבט החברתי-כלכלי.
מבחינה מדינית, החולמים על העם שלבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב, נאלצו לבלוע צפרדעים בדמות שחרור המחבלים, ומלחמה שיטתית בבנייה הבלתי חוקית ביישובים היהודים ביו"ש. ואילו לשוגים בדמיונות השלום, מבית ומחוץ, הוכח שוב שלא ניתן להגיע להסכם כלשהוא עם אנשי הפתח, שעבורם, כמו עבורנו, המצב הנוכחי הוא המצב הטוב ביותר מבין המצבים האפשריים.
סוחרי אשליות מבחינה חברתית-כלכלית, מינויו של שליח המחאה החברתית,
יאיר לפיד, לשר האוצר, מיתן את הזעם כלפי המדינה, והוכיח שלא ניתן להשיג כבמטה קסם את הצדק החברתי, שלמענו יצאו הצעירים לרחובות. לפיד גם הוכיח שאפילו לשונא חרדים מובהק כמוהו, קשה להגשים את חלומם של שונאי החרדים כמותו, ובתירוץ של שוויון בנטל לשלוח עשרות אלפי חרדים לבתי הכלא.
והשורה התחתונה היא שכאשר בממשלה מיוצגת השדרה המרכזית של העם היהודי היושב בציון, קשה יותר לסוחרי האשליות ומטפחי השנאה למכור את מרכולתם, והציבור פתוח יותר לקבלת העובדה שלא בגלל רשעותם ושחיתותם של מנהיגיו רחוקים מאיתנו ימות המשיח.
ההצלחה המתמשכת של המאבק בטרור, ההצלחה המתמשכת של הכלכלה הישראלית על יזמיה ורעיונותיהם החדשים לבקרים, והמלחמות במקומות רחוקים וקרובים המוכיחות שלא היהודים אשמים בכל הצרות שבעולם, תרמו אף הן את חלקן להרגעת הרוחות, ולדעיכת להבות השנאה שבין הימין לשמאל רק שלא יהיה יותר גרוע.
