לסיבוב השני

לדליה איציק יש בעיה קשה של יושר אישי, שאולי מתחילה כבר כאשר הייתה בת 18, הצהירה שהיא דתייה ולא התגייסה לצה"ל; גם על שירות לאומי היא החליטה לוותר. איציק שייכת לזן קופצי הטרמפולינה בפוליטיקה שלנו: היא נבחרה לכנסת ברשימת מפלגת העבודה, אבל כאשר הבינה שעמיר פרץ עלול לחסל איתה חשבונות – עברה לקדימה. בשנת 2004 הגיעה איציק לחתונתו של סוחר הנשק אהרון פרנקל במונטה-קרלו (יחד עם שמעון פרס, בנימין בן-אליעזר וחיים רמון) כאשר ההוצאות – בשווי אלפי דולרים – מומנו בידי פרנקל. איציק טענה, שלא הייתה לה ברירה אלא להשתתף בחתונה משום שנלוותה לפרס במסעו לארה"ב. תירוץ מגוחך, חייבים לומר, כאילו שהיא לא יודעת לטוס לבדה מניו-יורק לתל אביב. איציק ננזפה אז בידי ועדת האתיקה של הכנסת. בחודש שעבר גילה מבקר המדינה, כי שנה מאוחר יותר התלווה בעלה של איציק לרעייתו, שהייתה אז שרת התקשורת, בנסיעה לארה"ב שמומנה בידי גוף פרטי. איציק לא ביקשה וממילא לא קיבלה אישור לכך, דבר המהווה עבירה לכאורה על חוק המתנות. הנימוק שלה: לא היה צריך אישור כזה. זהו תירוץ מגוחך. הרי המבקר אומר במפורש שכן היה צריך. חוץ מזה, איציק לא הבינה בעצמה שבעלה לא יכול לקבל נסיעה במתנה? אני לא יודע מה פוסל יותר את איציק מלהיות מועמדת לתפקיד נשיא המדינה: העבירות שלה או ההסברים המגוחכים שלה. האם העובדה שהיא נהנתנית ששמה פס על החוק, או העובדה שהיא חושבת שכולנו מטומטמים. כך או כך, היא פסולה.

מבחינת השיטתיות, מאיר שטרית הרבה יותר חמור מאשר איציק. לפי דוח מבקר המדינה, רעייתו – אשת יחסי הציבור רות שטרית, שבהחלט יש לה מה להרוויח מנסיעות כאלו – התלוותה אליו ארבע פעמים בנסיעות לחו"ל על חשבון גורמים פרטיים, בשנים 2006-2003. היה זה בנסיעות לארה"ב, יוון, צרפת, גרמניה ושווייץ כאשר שטרית כיהן כשר במשרד האוצר וכשר התחבורה. גם שטרית נתן הסבר שאינו מתקבל על הדעת. לדבריו, "אמנם קיים נוהל מתנות, ואכן שרים רבים ואני בתוכם קיימו נוהל זה במלואו, [אך] איש לא ייחס זאת לנסיעות". שוב: זה זלזול באינטליגנציה של שטרית עצמו וגם שלנו. הוא הבין שאגרטל ב-200 שקל מהווה מתנה אבל לא הבין שנסיעה ב-2,000 דולר מהווה מתנה? ולא עלה על דעתו לשאול? שטרית גם מתעקש שבדרך כלל הוא שילם את הוצאות נסיעתה של רעייתו. אך מה לעשות שהמבקר מצא שהאמת שונה. בתחום הכלנתריזם, שטרית עולה בהרבה על איציק. הוא החל את דרכו בליכוד, עבר לקדימה (כמובן עם המנדט שלו) ומשם עבר לתנועה (שוב עם המנדט שלו). כלומר: יש לנו עסק עם מישהו שנאמנותו הפוליטית היא נגזרת של מצב הכסא. במילים אחרות: ישבנו קודם לליבו וכנראה גם לראשו. זהו חוסר יושר ציבורי מהסוג הגרוע ביותר, שלא ראוי שנראה כמותו במשכן נשיאי ישראל.

מה עשתה דליה דורנר שמכשיר אותה לתפקיד נשיא המדינה? היא הייתה שופטת בבית המשפט העליון – בהחלט חשוב ומכובד. אבל מאז? היא עומדת מזה שמונה שנים בראש מועצת העיתונות, ואינני יכול להיזכר אפילו בהישג אחד שלה בתפקיד זה. אם כבר, אז מצבה של העיתונות רק הלך והידרדר: עיתונאים פוטרו, כלי תקשורת נסגרו או נמצאים בסכנת סגירה, הצעות חוק מאיימות על חופש הביטוי, צווי איסור פרסום הפכו למגיפה. אני לא אומר שדורנר נושאת באחריות לכך, ממש לא, אבל עובדה שהיא לא הצליחה לעשות דבר כדי למנוע אפילו חלק קטן מתופעות אלו. חוץ מזה, חלק מהפסיקות של דורנר קוממו חלקים נרחבים בציבור: הענקת זכויות לבן-זוגו של דייל אל-על, דרישה להכיר בגיור רפורמי, התערבה במדיניות התקציב ובכלל הסתמנה כאקטיביסטית שיפוטית. אלו כמובן דעות לגיטימיות לחלוטין וחובתו של שופט לפסוק לפי מיטב הכרתו המקצועית ואמונתו, אלא שיש איתן בעיה כאשר מדובר בתפקיד הנשיא האמור לאחד את העם. אני לא תמים ולא חושב שיש נשיא אחד שכולם ישמחו בו, אך הפסיקות הללו של דורנר הן סדין אדום בפני חלק משמעותי מהציבור בארץ בעניינים רגישים ביותר.

מי שרוצה לראות לא-פוליטיקאי במשכן הנשיא, צריך לבחור את דן שכטמן. המחשבה שנשיא המדינה יהיה חתן פרס נובל – מדען, לא פוליטיקאי – היא בהחלט מעוררת ומעודדת. אם ישראל רוצה להצהיר על חשיבותם של החינוך והמדע, שהם-הם המבטיחים את הישרדותנו, אין הצהרה טובה מזו. אם ישראל רוצה להצהיר על חשיבותם של היושר האישי וטוהר המידות, כתכונות הגוברות על כישורים פוליטיים, אין הצהרה טובה מזו. וסהדי במרומים, שאנחנו בהחלט זקוקים לשתי ההצהרות הללו. הבעיה היא, שלא משנה כמה שנקווה ונחשוב ונאמר ההפך – תפקיד הנשיא נושא אופי פוליטי. הנשיא זקוק לכישורים של הליכה בין הטיפות, תימרון זהיר, ניהול מו"מ – ולא בטוח שרוכשים אותם במעבדות הכימיה והפיזיקה. יש לנו כבר ניסיון עם אפרים קציר, שהיה מדען מזהיר אך לא הצליח בתפקיד נשיא המדינה. מאחר שמדובר בבחירה אחת למשך שבע שנים, ספק אם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו את המותרות שבבחירה שתתברר בדיעבד כלא-מוצלחת.

ראובן ריבלין הוא הבחירה האישית שלי, במלוא הענווה. אדם בעל יושר אישי וציבורי שאינו מוטל בספק, מי שלא עזב מעולם את ביתו הפוליטי המקורי ושלא נמצא אף שמץ של חשד להדביק בו. אדם שמילא בצורה ממלכתית את תפקיד יו"ר הכנסת, ולפני שבע שנים ויתר באבירות על המשך ההתמודדות על תפקיד הנשיא כדי לאפשר בחירה מכובדת של שמעון פרס. אדם שורשי, מחובר לציבור, בעל הומור משובח ונועם הליכות. אבל מאחר שאיש אינו מושלם, גם מועמדותו של ריבלין אינה נקייה מבעיות. העיקרית שבהן: הוא מגיע הישר מן החיים הפוליטיים, ובעיני יש בעייתיות בכך שמי שהיום מייצג מפלגה, גדולה ככל שתהיה, מחר ייצג את כל העם. חוץ מזה, יש לו דעות שחלק משמעותי מהציבור אינו מסכים עימן, במיוחד בתחום המדיני ובנושא היחסים בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת. בהקשרים אלו, יידרש ריבלין – אם ייבחר – להשקיע מאמצים רבים כדי להוכיח שהוא ראוי להיות נשיאם של כל אזרחי ישראל.