לאחרונה השיקה עמותת "זוכרות" - שמטרתה הפוליטית המוצהרת היא לקדם את שיבת הפליטים הפלשתינים לתחומי מדינת ישראל - אפליקציה סלולרית חדשה המאפשרת למשתמשים בה לקבל בלחיצת מקש את מפת הישובים הפלשתינים שהוחרבו במסגרת ה"נכבה" (האסון) שהמיטה ישראל על "אדוני
הארץ" (כפי שכינה פעם בראיון למוסף תל אביבי, אודי אלוני, בנה של, את הפלשתינים).
מאז ההשקה נרשמו רק כמה אלפי כניסות לאתר של העמותה, בעיקר במחנות הפליטים. מספר לא מרשים במיוחד אם לזכור שלפי הטענה הפלשתינית, מדובר במיליוני אנשים, שמספרם רק הולך וגדל ככל שפרויקט שימורה והנצחתה של בעיית הפליטים נשמר מתוך מניעים פוליטיים ברורים במשך השנים שחלפו.
אחת האופציות הטבעיות לקידום הפרויקט היא כמובן חשיפתו בפני הציבור הישראלי (שאינו מגלה עניין רב במיוחד בעמותה), באחד מאמצעי התקשורת. סקירת מפת התקשורת בארץ תגלה מיד כי במה אוהדת ביותר לעניין העוולות שנגרמו לפלשתינים, היא אולפן הפצת מורשת מרצ ששם הקוד שלה הוא התוכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10. שם ייפרס שטיח אדום (תרתי משמע) לרגלי נציגי העמותה, ושם גם יוכלו להשמיע את דבריהם בלי להתמודד עם שאלות נוקבות.
ואמנם, לפני כשלושה שבועות, באחד מרגעי השפל שלו, אירח
ירון לונדון בתוכניתו את מנהלת העמותה ליאת רוזנברג, כאשר העילה האקטואלית היא "יום הנכבה", שצויין ברחבי הגדה המערבית (או "השטחים הכבושים", כפי שנוהג לונדון להכריז בהנאה בולטת בכל הזדמנות).
עמותת "זוכרות" הוקמה בשנת 2002 והיא זוכה (כמה לא מפתיע) לתרומות אירופיות בעיקר מהולנד, גרמניה וצרפת. גיבוב המלל הכבד שאופף את מצעה - ואשר מזכיר מאוד בסגנונו את מנשרי פ.ק.פ - המפלגה הקומוניסטית היהודית-ערבית שפעלה בארץ בתקופת המנדט - אינו מסתיר מהן מטרותיה. ציטוט:
"מטרתה של 'זוכרות' היא לקדם הכרה ואחריות של הציבור היהודי בישראל על עוולות הנכבה, ואת תפיסת השיבה של הפליטים הפלשתינים כתיקון מתבקש לנכבה". ובהמשך, כאשר מפורט "חזון" העמותה, המטרה הפוליטית שלה מוזכרת במלים עוד יותר מפורשות:
"שיבת הפליטים הפלשתינים לארץ על יסוד הכרה, קבלת אחריות ותהליך תיקון המושתת על עקרונות הצדק (...) בשותפות יהודית-פלשתינית". חרף מבול המלים, קל מאוד לגלות כי צמד המלים המשוקצות "מדינת ישראל" - אינו נכלל בהן. "ישראל" בדיוק כפי שתשמעו אצל מיטב תועמלני פתח ("המתון") והחמאס ("הקיצוני"), בכלל איננה קיימת. ואם מוזכרת בפירסומי "זוכרות" המילה "ישראל", זה רק בהקשר של הרס, חורבן, עוולות, גירוש וכל שאר הרפרטואר שאימצה התעמולה הפלשתינית מאז ה"נכבה".
זה לא מקרי. מצע העמותה אומנם מדבר על "שותפות יהודית-פלשתינית", אבל זהו מצג מלים כוזב. בראיון ל
עיתון הפלשתיני בשפה העברית הארץ (3.8.2004), נשאל מייסד עמותת "זוכרות" איתן ברונשטיין:
"איזה שיבה אתה מציע?" שימו לב למה שהשיב המייסד: "אני לא יודע מי ירצה לחזור, אבל כל מי שירצה - שיחזור. ואם אז לא תהיה מדינה יהודית, אז לא תהיה"! מחברי מצע העמותה מודים: "הדבר היחיד אותו אנו יודעים בוודאות הוא כי איננו יודעים (כמעט) דבר על הנכבה הפלשתינית". חוסר הידיעה ה(כמעט) טוטאלי לא מפריע להם כמובן להסיק מסקנות מרחיקות לכת באשר לאשמתה המוחלטת של ישראל בכל מה שאירע לפלשתינים ובצורך "לתקן" עוולה זו בהכרה באחריות לאסון ובמתן אפשרות לכל מי שרק ירצה (לו ולכל צאצאיו), לחזור לארץ ממנה גורש.
אבל צריך לדייק, אין מדובר בחוסר ידיעה סתם. מדובר בהתעלמות מוחלטת ומכוונת מעובדות היסטוריות. התעלמות ומידע סלקטיבי זועק, המאפשר יצירת מגה-סילוף היסטורי, שעם השנים עלול לצבור עוד מאמינים שוטים, שגם היום עצם קיומה של מדינת ישראל הוא לצנינים בעיניהם. לשווא תחפשו במצע העמותה זכר כלשהו לרקע ולסיבות להיווצרות ה"נכבה". לא תמצאו אפילו קמצוץ של ננו-מידע. מחברי מצע "זוכרות" צודקים.
מבחינתם כדאי מאוד שלא לזכור כ י צ ד פרצה המלחמה ב-1948. ובמיוחד לשכוח לחלוטין מה הכריזו מנהיגי הערבים. זיכרון כזה הוא אסון ("נכבה") מבחינתם, מפני שהוא עלול למוטט את כל בניין השקרים שבנו (במאמר מוסגר ייאמר, כי המראיין ירון לונדון, לא ניסה כלל לאתגר את נציגת "זוכרות". האיש שיודע בדרך כלל לשאול, העדיף הפעם לשתוק). בגלל קוצר היריעה נזכיר רק כמה התבטאויות של המנהיגים הערביים בתקופה ההיא, התבטאויות השמות ללעג ולקלס את כל הטיעונים השיקריים של התעמולה הפלשתינית, ועתה גם של המשת"פים שלה אצלנו.
ערב פלישת חיילות המשלוח של מדינות ערב לתחומי ישראל, במאמץ להשמיד את המדינה היהודית העוברית, הכריז מזכ"ל הליגה הערבית, עבד אל-רחמן עזאם פחה:
"זו תהיה מלחמת השמד וטבח רבתי, אשר ייזכר כמעשה הטבח של המונגולים ושל הצלבנים". וכאשר נפגש המזכ"ל הרחמן והנבואי ברבת עמון עם נציג בריטי, נשמע בטוח לא פחות: "אין זה חשוב כמה יהודים יש. אנחנו נטאטא אותם לים". היום, מספרת לנו עמותת "זוכרות" (זוכרות רק כל מה שנוח להן), שעל ישראל "לתקן" את העוול שגרמה למתכנני הטבח הגדול, להעניק לפליטים ולצאצאיהם הזדמנות שנייה. ואולי גם להתנצל על שניצחה, בניגוד לכל התחזיות האפוקליפטיות. בדיוק כפי שכתב פעם הקריקטוריסט קריאל דוש ז"ל: "סליחה שניצחנו".
גם על הוויכוח הגדול הניטש בין היסטוריונים כיצד בדיוק נוצרה בעיית הפליטים, אין ל"זוכרות" מה להגיד. שהרי חרף הודאתה כי אינה יודעת כמעט דבר על ה"נכבה", היא יודעת בביטחון מלא שישראל היא האשמה. לפני שחברי העמותה יוזמנו לערוץ 10 כדי להודיע על מועד חלוקת מפתחות חינם לבתים שננטשו, כמה תזכורות קצרות למוכי האמנזיה.
ושוב נחזור למיודענו המכובד מזכ"ל הליגה הערבית, עזאם פחה:
"עצת אחים נתונה לערביי ישראל! (שימו לב, למינוח. הדובר לא משתמש במושג ""פלשתינים". פשוט, אז עוד לא הומצא העם הפלשתיני). לעזוב את אדמתם ובתיהם ולשבת ישיבת ארעי במדינות אחיות שכנות, לבל יבואו תותחי הצבאות הערביים ויקצרו בהם קציר". בראיון שהעניק ב-8 בספטמבר 1948 לעיתון הביירותי (לא הלונדוני) "דיילי טלגרף", אמר אמיל ע'ורי, מזכיר הוועד הערבי העליון (המנהיגות הרשמית של ערביי ארץ ישראל - י.ר.): "אינני רוצה להטיל דופי באיש אלא רק לעזור לפליטים. העובדה שפליטים אלה מצויים היא התוצאה הישירה מפעולתן של המדינות הערביות בהתנגדן לחלוקה ולמדינה היהודית".
מי שלא חשש להטיל דופי באחיו היה דווקא העיתון היפואי "א-שעב", שכתב ב30 בינואר 1948:
"הקבוצה הראשונה של הגיס החמישי שלנו כוללת אותם אנשים הנוטשים את בתיהם ומסחרם והולכים לגור במקום אחר (...) לנוכח סימן ראשון של תלאות הם נושאים רגליהם כדי להימלט מלשאת בעול המאבק". יש בארץ קבוצות שמאל קיצוני ואנטי-ציוני, שמשקלן עומד ביחס הפוך לגודלן או לחשיבותן הציבורית. בעזרת עידוד תקשורתי בזוי הן קידשו נראטיב דמיוני, שכל כולו נועד להצדיק את חיסולה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.
