הפעם בחרתי שורה של ודיווחים מהתקשורת שמתיחסים לנושאי אקטואליה ודעות כותבים בנושאים אלה, ואני מבקש להציג בקצרה את עמדותי והתייחסותי לנושא ולשאלות שהוצגו לגביו.
ירון לונדון, "כולם מושחתים?"1 לא, לא כולם מושחתים. אבל מושחתים הם אלה שנתפסו בקלקלתם וגם אלה שטרם נתפסו ועוד יתפסו. אין ספק שקיים שינוי נכר בנורמות שאותן מפעיל הציבור כלפי עבריינים מכל הסוגים, אבל גם ובעיקר כלפי עברייני הצווארון הלבן. החמרת הסטנדרטים היא בוודאי הפתעה לא נעימה למי שהתנהלו על-פי נורמות "היסטוריות" ומוצאים עצמם נשפטים או מטופלים לפי נורמות עכשוויות. הקלח הנכון תמיד הוא שמי שנקי-כפיים אינו נפגע כך או כך, ומי שאינו נקי-כפיים הוא במקרה הטוב מהמר, ובמקרה הרע - שוטה.
אין לי ספק ששינוי הנורמות אינו מקרי, אלא תוצאה של חידוד הרגישות הציבורית למעשיהם של מי שנחשבים בצורה כזו או אחרת "מקורבים לצלחת", שהציבור רואה לפחות בחלקם רודפי בצע, או מתוגמלי- קשרים הרבה יותר מכישורים, ועל-רקע הפערים הכלכליים הגדלים בחברה, מואס בכך ובמיוחד במי שבמפגיע מוכח שניצל לרעה את מעמדו הפוליטי-כלכלי.
שמעון שיפר, "בידיים כבולות"2 מאמרו של שיפר פורסם ליד זה של לונדון דלעיל. דווקא סמיכות זו נראתה לי מעניינת וחשובה. בעוד לונדון שואל אם כולם מושחתים ומכוון לשחיתות כלכלית בעיקר, עוסק שיפר בסוג אחר של שחיתות - שחיתות פוליטית. בכותרת משנה בגוף המאמר הוא טוען: "גם בעתיד ראשי ממשלה בישראל ימצאו דרך לקבל החלטות הנוגעות לשחרור מחבלים תמורת חיילים חטופים - עם החוק ובלעדיו".
הוא מדבר על חיילים אבל מי שרוצה יכול להבין את בנקל את ההקש - לא רק חיילים, אלא כל מי שיחפצו. ואולי השאלה של לונדון הרבה יותר מעמיקה משייחסתי לה תחילה? אולי באמת כולנו מושחתים. יש מי שמבין, מעריך ומפרש את חוק הכנסת האחרון בנושא כהמלצה, הוא גם מראה את הדרך הלגיטימית לעבור על החוק ולהשאר צח כחלב. אני רואה בדברים דמגוגיה הרסנית ולא הערכת מצב מצערת.
עמדתי היא שאם שוויון לפני החוק הוא ערך-יסוד בדמוקרטיה שלנו, כל ראש ממשלה שיחרוג מהוראת החוק, חייב לעמוד לדין; חד וחלק. לשון החוק ורוח החוק חת הן: למנוע ספסרות בבני אדם, תהיה המטרה אשר תהיה, כי משמתחילים בכך, אין לדבר גבולות, וכשאין גבולות ליחידי סגולה "נבחרים", זו שחיתות.
ליברמן ותוכניתו החדשה לפתרון מצוקת הדיור3 הרעיון הוא עוד "תשפוכת" במבול הרעיונות שיורד עלינו בשנה האחרונה בנושא. המאפיין את כולם הוא שאלה דיבורים חסרי תכלית. הם חסרי תכלית משום שהם מתפרסמים בטרם נבדקו כהלכה, וכאשר הם נבדקים נמצא שקשיי היישום או החסרונות מנטרלים את התועלת. הם חסרי תועלת מפני שאים תיעדוף שלהם, וברור לכל שאי-אפשר להגשים את כולם במקביל. הם חסרי תכלית משום שהמניע האמיתי שלהם הוא פוליטי-תדמיתי-תקשורתי, ולא אנושי-חברתי-כלכלי. והם חסרי תועלת משום שהם באים מתוך מגזרים מתחרים בתוך הממשלה של תקציבים, על פרסום אישי ואחר ועל עמדות כוח. ומשום שהם מתחרים, כל אחד מנסה לקדם את הצעתו ולקלקל את "משחקם" של כל האחרים. כך לא בונים פתרונות "חברתיים-כלכליים".
נואש יוקר הדיור היה הנושא המרכזי במחאת קיץ 2011, וחרף כל הדיבורים מאז, טרם נפתר, וטרם הגיע אפילו לתוכנית ממשלתית רב-שנתית ומגובשת שיש לה תמיכה כלכלית ופוליטית חזקה המבטיחה ביצוע. הצעתו של ליברמן מתחרה ראש בראש בזו של לפיד, שהציע הורדת המע"מ על רכישת דירה ראשונה לקבוצות נבחרות, לפי קריטריונים שהולכים ומתגמשים בקצב הולך ויורד - שלומיאליות ממשלתית טיפוסית.
התוכנית של ליברמן, בדומה לזו של לפיד, המוטיב העקרי הוא ירידה במיצוב הפוליטי ולא דאגה לציבור ולצרכיו. על פניה תוכניתו של ליברמן מעוררת לא מעט שאלות, המאמר אינו עונה עליהן, וסביר להניח שגם ליברמן אינו עונה עליהן, למשל: למה נחוצה משכנתה של 90%, שהרי ככל שהמשכנתה גבוהה יותר והחזרתה מתפרסת על יותר שנים, כל גדלים הסיכון וההוצאה המצרפית עליה ובכלל זה עלויות הביטוח. האם יש מגבלה על עלות הדירה או גודל הדירה שלה תינתן משכנתה בגובה זה? הם יש העדפות אזוריות לגבי דירות שיקבלו משכנתאות כאלה? ומה הקשר בין רמת ההכנסה של מקבלי המשכנתה לבין גובה הסכול הנומינלי שיוכלו לקבל?? ומה יקרה אם ירצו אחרי 5, 10 או 20 שנה למכור את הדירה ולעבור למקום אחר או למגורים מסוג אחר? - ואלה רק מספר דוגמאות.
אבל בסוגיה זו אני רואה את הבעיה העקרית דווקא אצל ראש הממשלה. בבעיה לאומית מרכזית, אסור לו להניח "לנערים לשחק לפניו", והעובדה שהוא נוזף בלפיד על שניסה לקפוץ מעל לפופיק בנושאים המדיניים, אינה ניהול של העניין, אלא תגובה מאוחרת לחוסר מעש מוקדם. אילו טיפל ראש הממשלה בקביעת מדיניות ממשלתית (ובכלל זה, למשל, נושא עמידר והדיור הציבורי, שהם בשליטת הממשלה), וא"כ מטיל את הביצוע באופן מסודר על המשרדים הנוגעים, אפשר היה למנוע פרסות מהסוג של לפיד, ליברמן ופופוליסטים אחרים.
התפטרות מנכ"ל הדסה4 נראה שפרשת בי"ח הדסה ממשיכה להתגלגל מהפח אל הפחת, ובכל פעם נמצא "חבלן תורן" שבפיצוץ עז מוריד את הרכבת מהפסים. המדאיג ביותר בכל הפרשה הוא חוסר השליטה בה של המשרד הממונה - משרד הבריאות - והשרה הממונה,
יעל גרמן.
יש כנראה במערכת אנשים בעלי השפעה וכוח מינהלי, אבל חוסר ניסיון והבנה בניהול מערכות גדולות ומורכבות, שסבורים שהפתרון לכל בעיה של ויכוח על דרכי התנהלות וניהול, הוא להראות "מי הגבר". זה אולי המוצא הקל אבל כמעט תמיד המוצא הלא נכון. מהדווח במאמר דלהלן, לא ניתן לקבל תמונה מלאה אבל שתי שגיאות קריטיות בולטות מיד לעין: 1. מינוי חשב מלווה, 2. החלפת
מנהל מקצועי כ
אביגדור קפלן, במנהלת זמנית שתחום ההתמחות שלו נמצא במקום אחר לגמרי.
מינוי חשב מלווה הוא "פטנט" ישן של האוצר, להכניס מגלות לגלגלי הניהול של מערכות ממשלתיות וסמי-ממשלתיות גדולות, בטענה שדרוש פיקוח צמוד על הניהול הכלכלי דווקא במקום שקודם לכן כשל. אלא שבמערכת הממשלתית והציבורית, כל החלטה אופרטיבית טעונה שתי חתימות - חתימה של המנהל התפעולי או מי שממונה עליו וחתימה של חשב. חתימת החשב דרושה פורמלית בכדי לוודא שהפעולה מתבעת במסגרת תקציב מאושר וניהול סיכונים מאושר, אבל אין לה ולא כלום עם החלטות תפעוליות. במציאות, החשב המלווה הוא עובד חוץ, כלומר אינו כפוף לגוף המנוהל, ולמעשה מנטרל את סמכויות ההנהלה כולה ובכלל זה המנכ"ל. אביגדור קפלן כמנהל מנוסה במערכות מסוג זה, הבין שמישהו הציב אותו, זמנית, בתפקיד מנכ"ל, אבל הופך אותו בפועל ל"אשם" בכשלון הבא, כאשר הוא מסרס את סמכויותיו -
זו מציאות ניהולית בלתי-נסבלת, ואין פלא שהחליט לפרוש.
על החטא הראשון הוסיפו הממשלה, דירקטוריון הדסה והאוצר פשע נוסף, מינו מנכ"ל חדש, זמני, וכפוף בפועל לאותו חשב ממונה, ובעצם הפכו את החשב הממונה למנכ"ל ואיש הכספים הבכיר, כאשר אין לו אחריות ניהולית משום סוג על ביצועי בית החולים. זהו מרשם לקטסטרופה חדשה תוך זמן לא רב.
המחלה הניהולית שתוארה לעיל היא מחלה נפוצה ביותר במערכת הממשלתית והציבורית, והפתרון שמצא לה האוצר הוא הרע שבכל העולמות - שלילת סמכויות מהאחראים לביצוע (הם תמיד יכולים לטעון שהחשב הממונה לא חתם..., ולהתווכח א"כ שנתיים על הסיבות), והענקת סמכויות למי שאינו אחראי לכלום, ולרוב גם אינו מבין בניהול תפעול או פיתוח עסקים כולל.
חשב מלווה כמעט לעולם אינו פועל אך ורק או בעיקר לפי האינטרסים הכוללים של הגוף בו הוצב, הוא איננו חלק מהצוות הנושא באחריות משום שנאמנותו נתונה לממונים באוצר המקדמים אותו בתפקיד ושכר, הוא בא עם דעות מוקדמות למקום ורק לעיתים רחוקות מאוד מוכן להשקיע מאמץ בכדי להבין היכן הוא טועה, והוא מכשיר בידי האוצר כדי לנווט פעילות במשק.
תארו לעצמכם ש- 10 מיליארד שקלים שהוקצו לחברות ממשלתיות או לארגונים ממשלתיים בשנת תקציב, מנוהלים ע"י חשב מלווה (מתוך תקציב שנתי של כ-270 מיליארד שקלים). ותארו לעצמכם שחשבים אלה מקבלים הוראה גורפת מהחשב הכללי באוצר, ל"עצור" הוצאה של 10% ע"י סבוטז' מסוגים שונים, דיונים סזיפיים אינסופיים או "הקפאה" כזו או אחרת שאיש אינו מבין את פשרה או רלוונטיותה לתפעול המקומי השוטף - פרוש הדבר הוא יצירת "עודף תקציבי לא מנוצל" של מיליארד שקלים. עודף שיועד לפעילות למען הציבור ונגרע ממנה באמצעות מניפולציות טיפוסיות של האוצר. אם זו איננה שערורייה, אינני יודע שערורייה מהי.
רשות השידור והקינה של משה נגבי5 מאמר תאורטי טיפוסי שמתעלם מהסיבות בגללן הוחלט לסגור את הרשות, אחרי שנים רבות של ניסיונות לא מוצלחים לשקמה באופן אחר, ומעדיף לנהל את השיח בנושא שישי לו פנים רבות, במימד אחד ובגובה 40,000 רגל, בשמים, כפי שאומרים אחרים.
סגירת
רשות השידור באה לענות למעשה על שלוש בעיות מרכזיות: א. רמת, איכות ומקצועיות השידורים והתוכניות; ב. ייצוג נאמן באיזון סביר של הדעות, העמדות וההשקפות הרווחות בישראל בסוגיות שונות ומגוונות; ג. ניהול כלכלי וארגוני ברמה נאותה.
בכדי לבצע את אלה דרושים בין היתר, שינוי אירגוני מקיף, רוויזיה בהגדרת התפקידים ואיושם, שינויים בתמהיל כוח האדם, תחיקה מתוקנת ויצירת בסיס כלכלי יציב וככל האפשר בלתי תלוי, שיאפשר לרשות להיות משוחררת מלחצים פוליטיים וכלכליים שוטפים.
וכן, כאשר תחזור לתפקד הכל מצפים לכך שתהיה טובה יותר ומתאימה יותר ליעודה משהייתה קום להפעלת מערך השינויים.
מותר להיות סקפטיים ולומר שאין סיכוי שאם הממשלה תבנה רשות שידור חדשה, היא תבנה אותה "בונה פידה" באופן ענייני, משוחרר מפניות, משוחרר מאילוצים ונתון לפיקוח ציבורי חסין מלחצים פוליטיים וכלכליים. זו ברירת המחדל המחשבתית של
משה נגבי. ומשום כך הוא מעדיף לחיות עם הרע הנוכחי ולא לעשות דבר של ממש להתגבר על כל מכשלות העבר שדירדרו את המערכת שנים ארוכות. אין חלקי עימו.
אני מכיר בעובדה שכל שינוי טומן בחובו סיכונים ואי-וודאויות, ובכל זאת כל אדם, וכל ארגון וכל מדינה מבצעים חדשים לבקרים שינויים, מהם גדולים ומרחיקי לכת ומהם מינוריים יותר וקצרי טווח. יש כשלים אבל יש גם הרבה יותר הצלחות. למדינה מותר להעריך מחדש אחרי עשרות שנים של סטגנציה בבסיס הקיום והתפעול של רשות ממלכתית חשובה ביותר, אם היא עונה על הציפיות, הדרישות והצרכים, ולשנותה אם המסקנה היא שאינה מתאימה עוד. רשות שידור ציבורית טובה, שאינה פועלת רק או בעיקר משיקולי רייטינג, תדרבן להערכתי גם חברות שידור פרטיות להשתפר, ולו רק משיקולי רייטינג.
על מניעת גלישה לעבר כשלים חדשים או חדשים-ישנים, מופקדים כולנו, כל הציבור, משום שרשות שידור ממלכתית טובה, היא אכן ערך דמוקרטי וצורך ממשי מסיבות רבות. אבל אין צורך לפחד. יש דברים חשובים הרבה יותר מרשות שידור ממלכתית שאם לא נקפיד על תקינותם, נמצא עצמנו בבוץ עמוק, ושחיתות ציבורית היא אחת הבולטות שבהם.
כן, צריך להעיז לנסות ולהצליח, ומה שלא יקרה בסבב הראשון יתוקן מיד לאחריו. הכל בידי הציבור ועבורו.