מאזן ההישגים של אבו-מאזן מרשים: שחרור מחבלים; 'ריסון' הבנייה היהודית - הקפאתה בעיקרון, חידושה לצרכי ענישה בלבד; מעמד של מדינה לא-חברה באו"ם והצטרפות לאמנות בינלאומיות; וויתור ישראלי על בקעת הירדן (להוציא עמדות צבאיות ליד הירדן); הסכמת נתניהו ל"מסגרת קרי" ובתוכה "גבולות 67'" בהסתייגויות-דמה מוסכמות מראש בלבד, בעוד רמאללה דוחה את התוכנית ויוצאת נקייה; הקמת ממשלת פתח-חמאס בתמיכת כל העולם ובבידודה של ישראל. וכל זה - בחינם, ללא כל תמורה. ואת מי מגנים? את נתניהו!
מזהיר? כן, אולם המשחק היה מכור ו"תיווכו" של קרי הצגה בלבד. מאחורי הקלעים הייתה החלטה ערבית-אמריקנית מאוחדת להוציא מידי ישראל הכל - בטוב או ברע, ביושר או במרמה, ולא משנה מי "אשם". שהפראייר הישראלי התמים יחשוב לו שמשחקים בהטלת אשמות ויעשה עוד ועוד וויתורים ומחוות מתוך אשליה שכך יגולל את ה"אשמה" מעצמו. שיעצום עיניים מלראות, שמה שלא יעשו - אין חיה כזאת 'הערבים אשמים', וגם לא הייתה לפני ששת הימים כש"השטחים" וירושלים היו בידיהם.
זו מפולת מדינית, אך לישראל יש יכולות: רק היא שומרת על חיי אבו-מאזן מפני שותפיו החדשים. חופש תנועתו וכלכלתו בידיה. אפילו ביום התחברותו עם החמאס העבירה לו חצי מיליארד שקל, כפי שגילו האמריקנים. במקום לנופף במפעל ההתנחלות כעונש, היא יכולה לעבותו ולהפוך את המדינה הפלשתינית לבלתי ישימה בשטח. לכן, לא חוסר אונים יש כאן, כי אם אובדן עצות ושיתוק פנימי. בישיבת הקבינט שנועדה לטפל במשבר הפשירו הקפאה ומינו וועדה. יותר לא ידעו לעשות. בעבר, כשהשחקן הערבי עבר לשחק "שח" של מדינה באו"ם, השחקן הישראלי המשיך ב"דמקה" של אוסלו. ההתחברות עם החמאס שמטה את לוח הדמקה, והשחקן הישראלי נשאר תלוי באוויר.
תרחיש לדוגמה: ישראל מואשמת במועצת הביטחון ובהאג ב"פשע המלחמה" של העברת אזרחי הכובש לשטח הכבוש. על כך קיים רק מענה אחד, שיהודים בארץ יהודה אינם כובשים. הנשק הזה מונח בכיסו של נתניהו בצורת "דוח
אדמונד לוי", המבסס את זכותנו על-פי המשפט הבינלאומי. ועדיין, אפילו במצבו הנואש היום, נתניהו גונז את הדוח ומפקיר את החזית המשפטית הבינלאומית ללא הגנה!
מדוע?
השורש נעוץ בנאום בר-אילן, שאם אתה מבטיח את השטח לאויב, איך תטען שהוא שלך? הנאום גם שיתק את הליכוד, פילג בין המנהיג לתנועתו שנשארה נאמנה למצע השולל מדינה פלשתינית. הקרע הזה הוכפל ב
ממשלה החדשה. על ראש ממשלה ושרי מפלגתו החלוקים ביניהם מדינית - נוספו ניגודים כמו פרי ואלקין, לבני ובנט, ולכן הממשלה נועדה לעסוק רק בענייני פנים כגון "הנשיאה בנטל" - מתוך הנחה שהנושא המדיני רדום והמו"מ, משנפתח, יתנהל "פול גז בניוטרל". משנוצר מצב שאינו מאפשר עוד לזגזג, הגיעה הממשלה למבוי סתום. לבני מונעת סיפוח ולפיד מטרפד בנייה מחוץ לגושים. אלה ואלה לא יאפשרו לטעון שישראל אינה "כובשת", כי הם בעצמם מכריזים על כך. גם נתניהו אינו רוצה, בעצם, לשבור את ממשלת אש"ף-פתח.
צחי הנגבי, שופרו, ממליץ על "מתינות", בציפייה למו"מ עתידי. נתניהו בעצמו חצוי: הקפאה והפשרה, במרכז הרב - "ירושלים השלמה" ובכנסת - "היפרדות".
נתניהו, את הבחירות האחרונות למעשה הפסיד, ולכן נאלץ להרכיב את הממשלה הבלתי אפשרית הזאת. נאום בר-אילן עלה לו בקולות הימין ולא הביא לו אף קול מן השמאל, תופעה שתוחרף בבחירות הבאות. את מנהיגותו (ואת שלטון הליכוד) הוא יוכל להציל רק אם יניח להרפתקה הפלשתינית, ובתגובה על הקמת ממשלת פתח-חמאס יבטל את נאום בר-אילן.