האירוע המתחולל באיו"ש מאז יום ה' בלילה, מעיד שוב עד כמה איננו מבינים את המנטליות של "מלחמת החטיפות" הערבית ואת מניעיהם של החוטפים.
ישראל נכשלה בעבר מספר רב של פעמים בהתמודדות מול מדיניות החטיפות ותרצה את התנהלותה הנרפית בתירוצים מטופשים רבים.
השאלה היסודית הייתה ונותרה: "נכנעים" וכך יוצרים מוטיבציה אדירה לחוטפים כאלה ואחרים לחזור על השיטה שמניבה תוצאות, או נוקטים גישה אחרת. שהרי כניעה שיוצרת מוטיבציה חדשה וחזקה יותר, מבטיחה ניסיונות נוספים שאחד מהם באופן זה או אחר יצליח והגלגל יחזור חלילה. בפועל זה מה שקרה בדור האחרון בכל האירועים.
שיחרור מספרים "אסטרונומיים" של מחבלים שפוטים, בתמורה לשחרור של חייל או אזרח בודד, ולעיתים בתמורה להחזרת גופות של חללים, פרושה הוא לחולל במו ידינו סיכונים חדשים ורבים יותר לחיילים ואזרחים ודירבון החוטפים להגדיל את מספר הניסיונות ואת ממדיהם. וככל שיגדל מספר הניסיונות ותגדל השאיפה להאדיר את ממדיהם בכדי למנפם לעסקות נרחבות יותר הסכנה לחיילים ואזרחים שיהיו יעד לפעילות החטיפה, גדלה והולכת.
הערבים למדו שניסיונות חטיפה שאינם נמנעים באיבם, מניבים מבחינתם סיכוי מורחב, משום שהישראלים משלמים מחירים מופקעים גם בעד אנשים חיים וגם בעד גופות חללים, ולכן המצב מבחינתם הוא WIN – WIN.
החלופה לדרך השוטים שננקטה עד כה, היא מציאת שיטה שמחוללת הרתעה אפקטיבית.
הרתעה, כידוע, היא מהלך שבאמצעותו מוצב בפני המאיים "תג מחיר". כלומר, הוא מבין היטב שעל מעשה חטיפה, צפוי תגמול כואב.
לדידי תג מחיר אינה מילה גסה, למרות מסע השיסוי שנוהל בתקשורת הישראלית בשבועות האחרונים נגד חוגי ימין, שנקטו צעדים שונים אותם כינו "תג מחיר" בתגובה לפגיעות בהם, לאפליה כלפיהם ולהתגרויות של יהודים וערבים בהתיישבות היהודית באיו"ש. "תג המחיר" שבו מדובר הפעם שונה. הוא אינו מופעל ע"י אזרחים כמחאה, התרסה או הרתעה מוגבלת של מי שמתגרה בהם, אלא מהלך של הגורמים הביטחוניים המוסמכים בישראל כנגד גורמים תוקפניים, בעיקרם גורמי טרור, ברשות הפלשתינית, בחמאס או באירגוני טרור אחרים, שעניינם פגיעה מכוונת בנפש או ניסיון לאכוף מדיניות על ממשלת ישראל.
הוכח שמה שעשתה ישראל עד היום בנושא החטיפות היה בשורה האחרונה כישלון חרוץ. גם אם כוחות הביטחון הצליחו לסכל בשנת 2013 30 ניסיונות חטיפה רציניים, ובשנת 2014, עוד 14 מקרים דומים, כפי שדיווח היום שר הביטחון בתקשורת, בסיכומו של דבר המאבק הישראלי בחטיפות הוא מסכת של כשלים ובהם כשלים חמורים ביותר. לכן יצירת הרתעה אפקטיבית נגד חטיפות, היא הדרך היחידה למאבק יעיל בהן, וטוב יהיה אם נפנים זאת שעה אחת קודם.
החטיפה הנוכחית באה לשדר לישראל מספר מסרים: א. הואיל וישראל לא שחררה את הקבוצה הרביעית של הפושעים הרצחניים שכביכול הבטיחה לשחרר בתמורה לשיחות המדיניות, שמבחינת הערבים הם גיבורי-המאבק, יפעלו הערבים לאלצה לעשות כן; הדרך ידועה ופועלת תמיד – חטיפה.
ב. החוק שהעבירה ישראל אחרונה בכנסת, ונועד לתקנן את תהליכי המו"מ בנושא שחרור שבויים וחטופים, הוא כלאם פאדי. הוא מחייב אולי את ישראל, אבל הוא אינו עושה שום רושם על הערבים, אינו מעניין אותם ואם הם מתכוונים לשחק על פיו.
ג. שחרור מחבלים הוא "כסף טוב עובר לסוחר" בעולם הפוליטי הפלשתיני, ומי שיספק אותו להמונים, יזכה בנקודות זכות רבות.
לכן הפלשתינים לא רק ימשיכו לחטוף אלא גם יתחרו בינם לבין עצמם על "הזכייה הגדולה". מאחר ש"הטובים" – קרי, הרשות הפלשתינית - מנועה משימוש בכוח, ימקסמו "הרעים" – חמאס, הג'יהאד וארגונים סלפים כאלה ואחרים את חופש הפעולה שלהם, ויכו בעקיפים בעיני הציבור הערבי גם את הרשות הפלשתינית.
וכאן שוב משחקים הפלשתינים משחק מסוג WIN-WIN מובהק. אם תוותר ישראל לרשות, בהשפעת לחץ אמריקני או חולשת דעת ישראלית או שניהם, יצאו הערבים נשכרים. ואם לאו, תמשך מדיניות החטיפות ותכה גם בישראל וגם ברשות.
ד. הואיל ולישראל אין תשובה לטקטיקה זו של הקיצונים הפלשתינים משום שהיא חלשת אופי ורוח, אין בפני הקיצונים שום מניעה לחזור ולהשתמש בה שוב ושוב. שימוש חוזר מוצלח, מחזק את הטיעון החמאסי שהדרך הנכונה להיאבק בישראל שמבינה רק כוח, הוא באמצעות כוח, וזו כבר תובנה אסטרטגית.
את מעגל הקסמים הזה ניתן לשבור רק על-ידי שינוי דיסקט ומביא שינוי בדפוס הפעולה הישראלי. לעובדה שנתניהו יכול לומר לקרי "אמרתי לך..." על השת"פ בין מחמוד עבאס לחמאס אין שום משמעות בקונטקסט האופרטיבי של האיום החדש-ישן הזה. למעשה, אף-על-פי שהרשות משחק מול ישראל את משחק המשך התאום הביטחוני, ביסודו של דבר אינני משוכנע שהיא אינה מדברת בכפל לשון ושמחה לסייע לחוטפים, כעונש לנתניהו שהפר כביכול את הבטחותיו בעניין שחרור מחבלים שפוטים אסורים, וגרם לה נזק תדמיתי ניכר
1.
שבירת מעגל הקסמים פרושו יצירת מצב של הרתעה אפקטיבית כנגד טקטיקת החטיפה הפלשתינית. שלדה של הרתעה כזו צריך לכלול את המהלכים הבאים:
1. במציאות של חטיפת ישראלים, חיילים או אזרחים, למטרות סחיטה פוליטית מכל סוג שהוא, ישראל אינה רואה עצמה יותר קשורה במחויבויות של הסדרי-עבר שבהם שוחררו מהכלא הישראלי מחבלים במעצר מינהלי או שפוטים.
2. מחבלים ששוחררו בהסדרי-סחטנות קודמים, אינם נהנים יותר משום חסינות מפני מעצר חוזר. היה ויחטפו ישראלים, יעצרו משוחררי עסקות קודמות ביחס של 1:50 ויוחזרו לכליאה. במילים אחרות: מכאן ואילך השחרור (חנינה) שקיבלו הוא על תנאי ותלוי בקיומו של שקט "תעשייתי" מחטיפות והתנקשויות מיקוח, ואיננו מוחלט ובלתי-חוזר. רק שחרור במסגרת הסכם שלום יהיה בלתי הפיך.
3. מדיניות שימוש בחטיפת בני ערובה לצרכי מיקוח, נכנסת למעטפת הנושאים בהם יחסי ישראל והערבים פועלים על יסודות של הדדיות. שימוש בבני ערובה להנעת פעילות יהיה דו-צדדי.
4. העצירים שנעצרו מחדש ישוחררו ברגע שיוחזרו החטופים הישראלים בריאים ושלימים. הסדרה תהיה רק במסגרת זו ולא יהיה דיון על שחרור עצורים אחרים.
5. היה ויאונה רע לחטופים הישראלים, יוותרו העצורים במעצר לפחות עד אשר ישלימו את ריצוי תקופת הכליאה המקורית שנפסקה להם, ללא אפשרות חנינה. צעדים נוספים ינקטו לפי הצורך והמקרה.
ישראל מחברת בדיעבד בין הישן לחדש כשם שהערבים מנסים לחבר מצדם בין החדש לישן; הדדיות, לא סימטריה.
6. מספר העצירים המוחזרים לכליאה יהיה פונקציה של משך הזמן שיידרש עד להחזרת החטופים הישראלים. בכל שבוע שחולף יוכפל מספר העצורים המשוחררים שיוחזרו לכליאה, עש לשחרור החטופים.
7. נוהל זה יעוגן בחוק החדש לטיפול בחטיפות.
8. ישראל תפעיל דה-פקטו את האזהרה לפיה מחבלים ששוחררו בעסקת חטיפה ויחזרו לפעילות טרור יהיו צפויים לחיסול פיזי או לגרוש מתחומי ארץ
ישראל לכל ימי חייהם (הגליה ללא זכות חנינה).
אם ישראל רוצה באמת למנוע חטיפות והתגברות האלימות בשטחי איו"ש, היא חייבת לעצב מדיניות מרתיעה, ולהבטיח שמדיניות זו תופעל ללא רתיעה ללא כניעה ללחצים חיצוניים או פנימיים וללא מכשלות משפטיות. באי-שקט ובתסיסה הקיימים באזור בכלל ובאיו"ש בפרט, המשך הנזילות בנושא החטיפות תוליד אינטנסיפיקציה באלימות גם מצד ערבים וגם מצד יהודים, והאי-שקט יגבר.
דווקא לקיצוניים ביותר יש מניע ליצור מציאות כזו ולישראל יש עניין לייצר ייצוב באמצעות מניעת חיכוך בעל פוטנציאל נפץ.
חטיפה היא חיכוך כזה, משום שהיא בנקל עשויה להשתבש ולהביא לפגיעות בלתי הפיכות. לציבור הפלשתיני יש תפקיד של גורם מרגיע ומייצב, משום שאם יגבר האי-שקט, תאלץ ישראל לחדש את המחסומים והגבלות התנועה באיו"ש והציבור הוא שיפגע מכך.
הטיפול בבעיית החטיפות הוא קודם כל בעיה מקומית ובעיה המסכנת את השקט באיו"ש. לכן הטיפול בו חייב להיות מנותק מהדיונים המדיניים ולעסוק אך ורק בפוטנציאל האיום הישיר של החטיפות לחולל משבר ביטחוני חמור, והצורך להדבירו.
למתודולוגיה הכללית ניתן להוסיף גם צעדים אד-הוק למקרים פרטניים, לפי העניין. הואיל והאירוע הנוכחי מתרחש באזור חברון, ובאזור זה תשתיות משמעותיות של חמאס ושל אירגונים קיצוניים אחרים, והואיל ואזור זה הוא הקרוב ביותר לשמורה הבדואית בנגב ולרצועת עזה, מרכז הכוח של החמאס, צריכה ישראל לדלל את כוחות החמאס והארגונים הקיצוניים האחרים באזור ואת השפעתם המעשית, על-ידי גירוש מסיבי של הבכירים לרצועת עזה.
עוד כמה צפעונים במאורת הצפעונים המרכזית לא ממש יזיקו, וסילוקם מאזור חברון עשוי בהחלט לחזק את הרגיעה במקום.
