הדברים הבאים הם בעיקר תגובה מורחבת למאמר של ירון זכאי ב-,News1 "מלחמת אזרחים בעצימות נמוכה", מ-12.6.14. מאחר שהמאמר מקיף תחומי זמן ואירועים רחבים מאוד, לא ראיתי דרך להתייחס אליו ברצינות הראויה אלא במאמר תגובה משלי.
המאמר כתוב היטב, הצגת הדברים בו קוהרנטית והגישה המנחה בכתיבתו קונסיסטנטית. אולם, מזוית הראיה שלי את הנושא, הוא לוקה בארבעה היבטים מרכזיים.
אחלק את התגובה לשנים: א. הצד העקרוני קונספטואלי; ב. הערות לנקודות פרטניות במאמרו של זכאי.
א. השגות עקרוניות-קונספטואליות 1. התמונה הקוהרנטית המשתקפת במאמר, נובעת מתאור "מונוליטי" מדי וחד-גוני של ההיסטוריה הישראלית ושל תולדות ארץ-ישראל מאז קמה התנועה הציונית בשלהי המאה ה- 19 ועד לקום מדינת ישראל. בתמונה זו יש "רעים" (השמאל) שהם רק רעים, ויש טובים (הימין) שהם רק טובים - זו לטעמי אידאליזציה של המציאות.
2. אינני רואה עין בעין עם זכאי את הפרשנות שלו למהלכים של המגזר הסוציאליסטי בתנועה הציונית בכוונות ובמעשים ואינני מסכים לזדוניות שהוא מייחס לבן-גוריון כמנהיג הלאומי של תקופת טרום המדינה והשנים הראשונות לעצמאות. לא כל מה שעשה בן-גוריון עשה לשם שמיים, אבל בהחלט גם לא "מכר את נשמתו לשטן".
3. העובדה שבין ז'בוטינסקי לבן-גוריון נחתם הסכם שיתוף-פעולה בין שני הזרמים העקריים בציונות הפעילה בעניין המאבק בבריטים ובערבים וביצוע משותף של השלב הראשון של הציונות המגשימה - הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ-ישראל (לונדון, נובמבר 1934) והסכם זה טורפד על-ידי ההנהגות משני הצדדים, אינה נזכרת במאמרו של זכאי. לדידי זו נקודת מבחן קריטית בהיסטוריוגרפיה של היחסים בין הזרמים הראשיים בציונות המגשימה. לכשלון ההסכמה הלאומית הזו היו השלכות מרחיקות-לכת על מערכת היחסים בין שני הזרמים בהמשך הדרך.
מרגע שנדחה שיתוף הפעולה, וכפי שקורה לעיתים קרובות בעקבות משבר-אמון שאירוע כזה מחולל, התחדדו הניגודים וכל זרם פנה לעברו ופעל להאדרת חלקו ומעמדו בעשייה ובישוב. התנועה הרויזיוניסטית אף פרשה בעקבות התפתחות זו מהקונגרס הציוני, והקצינה בכך את הפילוג והחשדנות. המאבק הפנימי שהתחולל בעקבות המשבר, הביא למעשים רבים משני הצדדים שאין להתפאר בהם, והשפיע במשך עשרות שנים על ההוויה הפוליטית בישראל ובעולם הציוני בכלל.
ז'בוטינסקי הסתלק לעולמו בגיל צעיר יחסית ובגין המשיך את פועלו על-פי פרושו של בגין לדרכו של ז'בוטינסקי. רק לאחר שבן גוריון פרש מהשלטון, וממפא"י וא"כ הלך גם הוא לעולמו, החל תהליך מתמשך של הקהיית ויכוחי ומשקעי העבר, שבחלקם טרם פגו עד עצם היום הזה.
4. הישוב היהודי בארץ באותן שנים, היה מורכב בעיקרו מיוצאי מזרח אירופה ובכלל זה רוסיה הסובייטית, ומבחינה תרבותית ודתית ובראיה רחבה - הומוגני למדי. התנועות הסוציאליסטיות, שנולדו במזרח אירופה והתחזקו במידה רבה בהשפעת המהפכה הבולשביקית (1917), דחפו רבים מהציונים החדשים לחלוציות ולציונות מעשית.
התחזקות מעמדן בהנהגה הציונית לאחר פרישת הרביזיוניסטים, והתבססות האמנסיפציה באירופה והאוטו-אמנסיפציה של פינסקר בתנועה הציונית, ביססו מעמדן זה.
יכולתו של בן-גוריון לנווט מגמות אלה מאוחר יותר למסגרת של תוכנית ביצועית כוללת - בניית ישובים בארץ, רכישת קרקעות, הקמת תשתית כלכלית והקמת כוחות הגנה, בין היתר על-ידי ניהול מדיניות של "בעד" ו"נגד" הבריטים בעת ובעונה אחת, ועוד - הניבו ליכוד שורות משמעותי מאוד של הישוב היהודי בארץ סביב מנהיגותו של בן-גוריון, שבמקרה או לא במקרה מוקדה בזרם הסוציאל-דמוקרטי המתון יחסית; מפא"י.
זרם זה ובן-גוריון עצמו, ידעו לשמור על זיקה חזקה ללאומיות היהודית הבסיסית, ובמידה פחותה גם לתרבות היהודית. הזיקה לתרבות היהודית הייתה "טבעית" ונגזרה מהמוצא המזרח אירופי ומהחינוך הגלותי דווקא. הכשלים החינוכיים העקריים של הצינות המגשימה באו לאחר מכן, כאשר פרשנים שוטים בזרם "הפועלי" ביקשו להפוך בכפיה מציאות "טבעית" לאידיאולוגיה מכוונת מודרניזם, וא"כ פוסט-מודרניזם. באי-הבנה ובשינוי מגמה חסר מעוף זה של השמאל, החל הכשלון הקולוסלי של החינוך הממלכתי כפי שאנו מכירים אותו כיום.
בן-גוריון הבין זאת ופעל למען חינוך ממלכתי, עם זאת נכנע לשיקולים פוליטיים של הגמוניה פוליטית סוציאליסטית, והסכים להפרדה של החינוך הדתי-לאומי והחרדי מהזרם המרכזי של החינוך הממלכתי; שגיאה שמעסיקה אותנו עד עצם היום הזה.
מאחר שההגשמה המדינית הלאומית הייתה אבן פינה לכל מסכת הפעולות הציונות של אותה תקופה, היא הייתה הבסיס גם לתמיכה הפוליטית הרחבה שריכז סביבו בן-גוריון עוד לפני קום המדינה, ובשנים הראשונות לעצמאות. בתוקף עוצמה זו, התאפשרה לבן-גוריון התנהלות "דורסנית" בכמה וכמה נושאים, ובמסגרת דורסנות זו גם הקדיח את תבשילו ותבשילנו לא אחת, כמו למשל בתקופת הסזון.
ניתן להבין במידה מסוימת את התנהלותו של בן-גוריון אף שאיני מצדיק למשל את פעילות הסזון. חששו היה ככל הנראה מאובדן שליטה על ניהול העניינים של הישוב בארץ בתקופה קריטית, אובדן שיסכן את הגשמת החזון הציוני. עם זאת סביר להניח שגם שיקולים של שמירת הגמוניה מגזרית הנחו את דרכו. ניתן להתווכח עד כמה הייתה מוצדקת וחיונית התנהלות דורסנית נוסח הסזון או אלטלנה באותן שנים, אבל היא בוודאי אינה דרושה או מוצדקת כיום, במדינה דמוקרטית שלה מוסדות מוסדרים, למרות שטרם חוקקה בה חוקה.
נראה שחכמת ההמונים שיונקת ממקורות רבים בעת ובעונה אחת, הייתה גם זו שלימים הקהתה חלק מהניגודים וצימצמה חלק מהפערים בין שני הזרמים, אך לא סילקה את כולם. ערב הקמת המדינה מוקדה המחלוקת בדרך ה"נכונה" להבאת הגאולה. לאחר קום המדינה, התפתח הזרם שגרס שהציונות סיימה את תפקידה בעצם הקמת המדינה והמאבק עובר לשאלת ההגמוניה בישוב היהודי בארץ. כיום נובע חלק גדול מהפערים שנותרו ממהלכים לבידול הזהויות שנותרו מהמאבק על הגמוניה של שאריות האליטות שנוצרו בימי בן-גוריון ובדור הראשון לעצמאות.
מלחמת ששת הימים (1967), והתפרצויות השמחה והביטויים הלאומיים בציבור בעקבותיה ובעקבות שחרור ירושלים, החיו והחצינו את השסע השיורי. תנועת ההתישבות באיו"ש (בעיקר), החלת החוק הישראלי בירושלים והמהפך הפוליטי (1977) על-רקע כשלון השמאל בניהול מלחמת יום הכיפורים (1973), הדליקו לפני הזרם הסוציאליסטי בישראל (השמאל העכשווי) זרקור אדום בכל הנוגע לאופייה המתהווה של מדינת ישראל ולהגמוניה שלו בישוב. מאז ועד היום מתנהל מאבק על שני נושאי-ליבה אלה, בין היתר באמצעות מאבק על חוקיות ההתישבות באיו"ש, והתרומה או הסיכון שהיא מהווה עבור ישראל.
על-רקע התפתחותם של שינויים דמוגרפיים המגמדים את עליונותו של הזרם הסוציאליסטי ואכזבה ציבורית מהרפתקת אוסלו (1993), להערכתי, ואינני מביא כאן הוכחות להערכה זו, המאבק העקרוני הזה הוכרע כבר לטובת מדינה יהודית עם משטר דמוקרטי, שכוללת אחיזה חזקה ביהודה ושומרון, עם ריבונות לפחות על חלק מהשטחים באזור זה. המאבק המתנהל עדיין בערוצים כאלה ואחרים שנזכרו קודם, הוא פרפורים שיסתיימו כאשר תבצע ישראל בפועל את המהלכים המתבקשים למימוש והמחשת ההכרעה; במילים אחרות: כאשר הימין יפסיק לפחד לשלוט כשיש לו מנדט דמוקרטי לכך.
להשלמת הדברים, אני מבקש להוסיף עוד מספר הערות: הזרם הסוציאליסטי בישראל פרש בטעות את מהלכיו של בן-גוריון כמגמה לאוניברסליזם של מדינת הלאום היהודי והתרחקות מהשורשים המוסריים, משפטיים, תרבותיים והיסטוריים של העם היהודי.
בטעות הוא גם פיתח תובנה זו לכלל אידיאולוגיה שהיא חזות הכל ועל-פיה ישק דבר. אותה שגיאה עשה גם ביחס לתוכנית החלוקה של 1947 ואחר-כך גיבה זאת בתאוריות הפוסט-ציוניות שהמציא. בכך הוא אחראי לחלק לא מבוטל מהתפתחות שנאת ישראל בעולם כיום, ונסיונות החרם נגדה.
העובדה המעשית היא שבן-גוריון הגדיל את שטח המדינה מ-כ-15,000 קמ"ר לכ-21,000 קמ"ר כאשר הסכים לקוי הפסקת-האש ב-1949. איש לא חשב אז שקווי הפסקת-האש הללו הם קוים "קדושים" ואיש לא התכוון לחזור, ולו במחיר שלום, לקוי החלוקה של נובמבר 1947, ששיקפו למעשה רצף טריטוריאלי מלבנון דרך איו"ש ורצועת עזה לסיני המצרית. "הקדושה" שהוענקה לקוי הפסקת האש מ-1949 אחרי הנצחון של 1967, נבעה מצורך לבידול פוליטי-אידיאולוגי ומטיפשות אסטרטגית. ומאותן סיבות בדיוק החזיר דיין בהסכמת אשכול כ-400 אלף פליטים שברחו מאיו"ש במלחמת ששת הימים חזרה לאיו"ש ויצר את המציאות הבעייתית דהיום.
כאשר התברר שהקפיטליזם מוביל את ההתפתחות הכלכלית בעולם, רוסיה הסובייטית אינה טובה בהרבה מגרמניה הנאצית, ונותרו לשמאל רק גבולות מדינת ישראל ושאלת אופייה של המדינה היהודית כנושאי-בידול טובים ("מוסריים" ו"אידיאולוגיים") בין השמאל לימין, הפכו אלה לציר הוויכוח הפנימי הראשי.
לנושא הגבולות הומצא "פתרון אוסלו", שלימים קיבל גם משמעויות נוספות כפי שמעיד על כך גם זכאי, ולשני - הגמוניית המשפטיזציה - ניצול הרשות השופטת בה השיגו הגמוניה זמנית לקידום הרעיונות הפוליטיים המבדלים . רעיון "הכל שפיט" מכוון לעקוף את הרשות המחוקקת, ובאמצעות פסיקות "חוקתיות" של בג"ץ ליצור יחסי דת-מדינה דמוקרטיים אוניברסליים, תוך דחיקת היהודיות מבכורתה.
מאז המהפך של 77', לא השכיל הימין הליברלי-לאומי לממש את יתרונו הפוליטי ולשלוט במדינה. השמאל שנלחץ על-ידי המגמה המתמשכת של החלשותו הפוליטית, הקצין עמדות חיפש מוצא בפוסט-מודרניזם מתורגם לפוסט-ציוניות ואף נסחף לעבר שינוי - ספק מודע, ספק לא מודע - של עצם מהותה של מדינת הלאום היהודי, לכלל עוד מדינה שרעיון "יפה" כדמוקרטיה הוא סיבת קיומה וליבת קיומה.
לשם כך הוא מוכן עד עצם היום הזה לגייס כל תמיכה, לרבות זו של מתנגדים לזכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו, לסייע לו במאבק על ההגמוניה. בעשותו כן הוא הופך דה פקטו לגייס חמישי במדינת היהודים - רוממות הדמוקרטיה בפיו, ומעשי-שטן במעלליו.
חרף זאת, לא מדובר כאן "במלחמת אזרחים" ולא ב"מלחמה בעצימות נמוכה"
1, אלא במאבק על הגמוניה של אליטה דועכת במציאות משתנה, שאינה מוכנה יותר לקבל אותה כאליטה. אליטה בהגדרתה היא בעלת כוח השפעה רב בחברה נתונה - כלכלי, פוליטי, תקשורתי, ומגזרי כזה או אחר. כל עוד הציבור הרחב מקבל אליטה ככזו, הוא משלים עם השפעות-היתר שלה. מרגע שמתערער מעמדה הציבורי, משתנה היחס אליה ועימו משתנים יחסי-הכוחות הפוליטיים בחברה.
האליטה של "ימי שלטון מפא"י", כפי שנהוג לכנות את התקופה בה הייתה מפא"י מפלגת שלטון מובהקת, עדיין מחזיקה בחלק מעמדות הכוח הישנות שלה ובעמדות (תקשורת ומשפטיזציה) שהתבססה בהן כאשר החלה דעיכתה המואצת אחרי כשלון מלחמת יום הכיפורים, אבל גם אלה מתכרסמות והולכות. מבחינה פוליטית נראה שתהליך איבוד ההגמוניה של השמאל הוא מצב יציב, בשלב זה יציבות רופפת למדי ובכל זאת יציבות. אם ישכיל הימין לטפל בסוגיות הפערים הכלכליים - וכאן צודק כחלון בטענותיו כלפי הליכוד שאינו עושה ולפחות אינו עושה די בתחום זה - יאיץ הדבר מאוד את חילופי המשמרות.
במציאות דינמית כזו, אין צורך במלחמת אזרחים מהסיבות שהסברתי במאמרי "מלחמת אזרחים בישראל - האמנם?!"
2 . כל מצב שניתן לשינוי בתהליכים אבולוציוניים ובדרכים דמוקרטיות, מיתר מלחמה. וכפי שנאמר קודם, מאבקים פוליטיים, כלכליים, תרבותיים ואחרים, מתנהלים בכל חברה ו"כללי המשחק" הם החוקים המוסכמים על הכל לניהול מאבקים אלה כתחליף למלחמה. הדמוקרטיה ביסודה היא הסדר כזה. מאבקים אלה אינם מלחמה - לא בעצימות נמוכה ולא בעצימות אחרת.
להלן מספר התייחסויות פרטניות למאמר: לסעיף מלחמת רעיונות מתמשכת א. דומני שייחוס הזדוניות לבן-גוריון בסעיף זה מוגזם ביותר.
אגב, את המושג "דמוקטטור" שמעתי מאישתי כבר לפני שנים רבות, אבל נכון שלא מצאתיו בשימוש שכיח.
ב. אירועי סברה ושתילה לא ערערו את שלטון הימין, אבל פגעו באמביציות של שרון למשך תקופה ארוכה. הרפיסות של הימין נבעה מתכונותיו של בגין ומהחלשותו באופן משמעותי בעקבות התקף הלב שעבר בשלב מוקדם לאחר שהתמנה לראש
ממשלה. אינני יודע, עד כמה השפיע על התנהלות שרון אירוע סברה ושתילה כאשר החליט על הבריחה מעזה, אבל אני חושד שהבין שאם יסמם את השמאל בהבטחות שהשמאל אלרגי להן, יקנה לעצמו הגנה אישית וחופש פעולה מדיני נכרים.
ג. קטע זה מלא בתאורי קונספירציה מסוגים שונים, לדעתי שוב במידה מופרזת. מתן אזרחות לערבים הייתה חלק ממדיניות בן-גוריון בנסיונו לשמור על השגי אישור תוכנית החלוקה באו"ם.
אינני שולל זאת אבל סבור שהמהלך לא מוצה - לא כלפי יהודים ולא כלפי ערבים, ודרוש כיום חוק-יסוד להגירה והתאזרחות על כל היבטיהם וסוגיותיהם, ובכלל זה הקשר בין אזרחות ונאמנות, בין אזרחות וציות לחוק, ובין אזרחות ליהודים לאלה שאינם יהודים.
אמירתו של בן-גוריון לאחר מלחמת ששת הימים שיש להחזיר את איו"ש מלבד ירושלים במסגרת הסכם שלום כי יתרחש, נועדה להבטיח שלא יבוזבז ההישג ולא יחזור על עצמו ניסיון מבצע סיני, חרף השונות בין הזמנים והמצבים. להערכתי בן-גוריון לא האמין, בניגוד לדיין, שהטלפון הערבי בתחינה למו"מ על שלום בדרך. בן-גוריון הכיר אז כבר היטב את המנטליות הערבית.
לסעיף מחיר אשליית השמאל על חזרתו לשלטון א. ממשלות ימין שולטות בישראל כבר שנים לא מעטות בתקופה שלאחר מהפך 1977. לי אין הסבר סביר לעובדה שהן מתירות את השתוללותן של קרנות מסוג הקרן החדשה, של תיירים שבאים להפגין באיו"ש ולפגוע בחיילי צה"ל, ואת התנועה החופשית של "מפקחים" מטעם הקהיליה האירופית, ארה"ב האו"ם ועוד. אין לי הסבר סביר לעובדה שסוכנות הסעד של האו"ם לפליטים הערבים אונרוו"א, שנוהגת כגוף אנטי-ישראלי מובהק ופועלת להנצחת בעיית הפליטים, ממשיכה ליהנות מחופש פעולה ניכר תוך שימור אימפוטנציה ניכרת עוד יותר. לדעתי כל אלה ועוד הם תוצאה של מצב של חוסר-ביטחון של הימין בעצמו, שמדירה אותו גם כשהוא שולט דה-יורה מלשלוט דה-פקטו במדינה, ולהפסיק להתנצל על ריבונותה.
ב. אינני מאמין שהעלויות של שהיית ישראל באיו"ש מאז אוסלו הגיעו לטריליון ש"ח נטו, ולא ראיתי שום תחשיב המוכיח זאת.
ג. בעניין הירידה מהארץ, אינני משוכנע בדברים של זכאי. יהיו בוודאי כאלה שירדו, אבל יהיו רבים שיתעשתו, ישלימו וישתלבו.
השפעת איום חיצוני על עמדות היהודים א. נדמה לי שההערכה ש"... סיכויי צבא ערבי להתערב בסכסוך ישראלי פנימי בהצלחה דמיוניים", קצת מוגזמת. קיימות צורות התערבות רבות ושונות, ולא הייתי מזלזל באפשרות של התערבות כזו לא מצד מצרים ולא מצד סוריה. מצרים, אילו שלטו בה האחרים המוסלמים, למשל. סוריה בחסות אירנית, למשל, ואוטונומיה איסלאמית קיצונית במרחב הסהר הפורה, היה ומציאות כזו תתפתח.
אירן עצמה היא איום קונבנציונלי לא מבוטל, גם ללא פצצה גרעינית. הבעיה העקרית של ישראל בגלל האסימטריה שלה עם העולם הערבי היא מלחמת התשה, וזו מלחמה לחלוטין לא בלתי אפשרית, וקל יחסית לנהל אותה ביותר מחזית אחת בו-זמנית, בין אם מטריטוריה שגובלת בישראל ובין אם לאו.
עמדות הכוח האחרונות של השמאל; עמדות כוח שהשמאל תפס זמנית א. שני הסעיפים הללו מתארים מציאות בסיסית נכונה, אבל לדעתי היא נובעת מאותו כשל של הימין לממש דה-פקטו את הכוח השלטוני שנותן בידיו הציבור פעם אחר פעם מאז המהפך. במיוחד בולטת הבעיה בימי ראשות הממשלה של נתניהו בממשלתו השנייה והשלישית, כאשר הוא מנהל מלחמות-סרק נגד בעלי בריתו - בנט, ריבלין, החרדים וכו', ומניח לשמאל, לערבים, ולזרים או לשלוחותיהם המקומיות להכתיב לו מהלכים של "עשה" ו"אל תעשה", למן מניעת עליה להר-הבית ותפילה בו ועד לשלטון היועץ המשפטי לממשלה.
השלום לא היה מטרת אוסלו....
א. אינני בטוח שרון פונדק מייצג את כל חותמי
הסכם אוסלו. לא מן הנמנע שהמטרה האישית שלו הייתה ישראליזציה של ישראל, משום שכך הוא מעיד על עצמו. אבל רון פונדק ואפילו עוד כמה שותפים פעילים לדעתו זו, אינם ה- "שמאל"; הם אחת הקבוצות ההזויות שלו. אבל גם אם המטרות של הסכם אוסלו היו טובות, הדרך הייתה רעה, השיטה הייתה מטופשת והניהול היה ועודנו קטסטרופלי.
את
שמעון פרס והשמאל הניעו להערכתי בגיבוש ועיצוב הסכם "אוסלו" שתי מטרות: 1. נקמה בימין על טירפוד הסכם פרס-חוסיין (1988) ע"י שמיר; 2. הרגשה שהשמאל חייב הסכם השלום של בגין עם מצרים, לספק הסכם שלום משלו, שאם לא כן יאבד את מעמדו ההגמוני ברחוב הישראלי. בפועל סיפק את האינתיפאדה השנייה (2000 - 2005) על למעלה מ-1200 הרוגיה וכ-8000 פצועיה, הוכיח שלא למד דבר מכשלון יום הכיפורים, ורק האיץ את שקיעתו.
לסיכום מאבקים קיימים בתנועה הציונית ובישראל מאז קמו שתיהן, אבל זו אינה מלחמה. מרכז הכובד של ההשפעה והשליטה נמצא תחילה בשמאל הציוני. אולם בשל התרחקותו מיסודות היהדות והציונות, בעיקר על-רקע כשל חינוכי אדיר של מערכת החינוך הישראלית, מאבד השמאל את ההגמוניה לימין. מאז 1967 הפך הימין למבטא הנאמן ביותר של הציונות המגשימה ושל הקשר בין עם-ישראל לארץ-ישראל - ליבת הקיום היהודי, ומגמה זו נמשכת ועתידה להתחזק, משום שהשמאל מתבצר בעמדותיו האבודות. אינני מאמין שהציבור השפוי בישראל - רובו המכריע של הציבור הישראלי - יניח לשמאל ההזוי להתמודד על שימור ההגמוניה ההיסטורית החולפת שלו באמצעות מלחמת אזרחים מסוג כלשהו.