אלעד. עיר שקטה. עיר שבה כשעוברת מכונית משטרה, כבאית או אמבולנס, עוצרים הילדים ומביטים נרגשים במחזה.
והנה יום שישי האחרון פתאום הרבה התרגשות. הרבה מדי. בצהרי יום שישי האחרון אל הרחבה מול ביתו של החטוף אסף יפרח, שעדיין לא ידענו שזהו ביתו, מגיעות מכוניות משטרה, אמבולנס, מכוניות סתם, אנשים מתקבצים. מה קורה?
אנשים וילדים יוצאים למרפסות, יוצאים לרחוב ומביטים בפלא הזה. כל כך הרבה מכוניות!
מה קרה?
לאט-לאט מטפטפות השמועות. אייל יפרח ועוד שני נערים נחטפו בדרכם הביתה לשבת עם המשפחה.
הלב מחסיר פעימה. נחטפו. מפחיד. מאיים. מבהיל. הלב עם המשפחות הדואגות.
ממשיכים בהכנות לשבת ומאזינים לרדיו. בחמש וכמה דקות אישר דובר צה"ל את השמועות.
ואנחנו נשארנו צמודים למכשיר הרדיו והמשכנו להאזין. עוד שעתיים שבת. אולי תגיע בשורה טובה? הלוואי!
כולנו אחים עכשיו אנחנו, כל עם ישראל, ליבנו עם המשפחות הדואגות. עכשיו כולנו נהיה גם המשפחה שלהם. נעקוב אחרי החדשות, נתפלל עבור הנערים החטופים. נתפלל ונקווה שהסיוט יסתיים. שהנערים יחזרו לבתיהם בשלום.
ולמטה אל מול ביתה של משפחת יפרח, מגיעות מידי פעם מכוניות עם המספר האדום. יוצאים שוטרים במדים ולא. מגיע אמבולנס של עזר מציון. מביאים חבילות.
מגיעים אנשים מכל מיני עדות ישראל – סרוגים, חסידים, כל מיני. מתעניינים, מביאים משהו קטן.
פתאום כולנו שוב אחים.
יום שישי בערב - עוד מעט שבת ומקורות המידע ייסגרו. מדליקים נרות שבת ומתפללים כמו תמיד, אבל הפעם אנו מוסיפים תפילה מיוחדת, תפילה עבור החטופים. הילדים של כולנו. שיחזרו בשלום. שיתברר שזאת טעות. שהכל יחזור לשיגרה ההיא בטרם מכוניות המשטרה מילאו את הרחוב. בטרם נעצרה שיגרת החיים למשפחות החטופים.
והשבת נכנסה - ושקט. הרדיו סגור. אין אפשרות לדעת מה קורה. מתפללים חזק וקוראים תהילים לשלום החטופים.
משמרות הילדים מול הבית מתחלפות. אולי גם השוטרים. אין לנו דרך להתעדכן. אבל אנחנו יודעים – כל עוד השוטרים שם. אין חדש כנראה.
בבתי הכנסת מתפללים עבור הנערים החטופים.
בבוקר מוקדם מביטה החוצה אולי חלף הסיוט והילדים חזרו למשפחותיהם. אבל לא. מכוניות משטרה חונות שם, שוטרים מפטרלים סביב. עוד מכונית משטרה מגיעה. מביטים ושותקים. הכביש שבשבתות רגילות מיועד רק להולכי רגל, נאלץ להכיל גם מכוניות ואנשים וכולם מסתדרים בשלום.
עוד מעט תתמלא שוב הרחבה בסקרנים. ילדים ומבוגרים. הילדים יביטו מנסים לעכל את העניין החדש הזה. אז מסתבר שזה לא משהו מעניין. זהו משהו מפחיד. בעיני הילדים מתחלפת הסקרניות במשהו פחד. עיניהם מביעות עכשיו משהו קצת שונה:
חטיפה.
זה מפחיד. זה מאיים.
ככה עברה השבת סמוך לביתה של משפחת יפרח הדואגת. במוצאי שבת הגיעו ניידות שידור וניידות משטרה. הציבו מחסומים וחבלים כדי למנוע מהאנשים להתקרב יותר מידי לבית. לא להטריד יותר מידי. בלילה עבר בעיר כרוז במכונית והודיע על עצרת תפילה המונית שתתקיים בשעה 23:00 לשלום החטופים. חטופים. איזו צמרמורת.
והגיעו רבים לעצרת התפילה הזאת. סרוגים, ליטאים, חסידים. כי כשכואב כולם יהודים ביחד. מתפללים ומקווים. מפני שהילדים האלה הם של כולנו כל עוד הם בחוץ. עד שיחזרו לבתיהם, להורים, למשפחה שלהם, בריאים ושלימים בעזרת השם! בקרוב.
