איוון פבלוב היה מדען רוסי שבתחילת המאה הקודמת זכה בפרס נובל בפיזיולוגיה. בעולם הלא אקדמאי הוא התפרסם בעקבות מחקריו בתחום ההתנייה הקלאסית, בהם נעזר בכלבי מעבדה כדי להדגים כיצד בעקבות גירוי קבוע ניתן להשיג תגובה רפלקסיווית אוטומטית. עד מהרה התברר כי ה"תגובות הפבלוביות" המותנות (כפי שכונו), מאפיינות גם בני אדם.
מי שעדיין נותר ספקן, מוזמן לבדוק את תגובות חלק מההפרשנים הפוליטיים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, בעקבות חטיפת שלושת הנערים. רמז דק כעובי רגל הפיל: הגירוי לתגובות קרוי "
נתניהו" ועם רמז כזה אין בכלל צורך להתאמץ כדי לנחש ללא שום שמץ של סיכון, מה תוכנן של ה"פרשנויות" (שם קוד תמים לשלל מאמרים פוליטיים, ןנדטות אישיות וסתם פרצי שינאה מסורתיים).
בשלב הראשון, בטרם שוחררו הכלבים של פבלוב ממאורות הפרשנים, עוד עסק השמאל הישראלי לגווניו השונים, בעיסוק שאימץ כבר לפני שנים רבות: ההתנדבות מקיר לקיר למירוק כל חטאי הפלשתינים. הסיפור ידוע ומוכר ולא מהיום.
כידוע לכולנו, לכל פעולת טרור פלשתינית יש תמיד צידוק כלשהו. או שבכלל מתאמצים להצניע את הדיווח התקשורתי עליו (כדי שלא להפריע את מנוחת השכנים), ואם כבר מדווחים, יש לספק שלל הסברים וצידוקים למה נרצחו היהודים: הם כובשים (הצידוק האולטימטיווי), הם על אדמה לא שלהם, הם
מתנחלים (כלומר, דמם מותר!), הם נוקמים את רצח חבריהם החפים מפשע (כל חלל פלשתיני הוא "חף מפשע" או "ילד" בן 40) ועוד כהנה וכהנה מרפרטואר הסניגוריה הציבורית של ארגוני השמאל השונים, הפועלים בהתנדבות מלאה (אבל עם מימון אירופי).
אילו רצח הי"א באולימפיאדת מינכן היה מתבצע היום ולא ב-1972, מותר לשער כי היום היה מי שיצדיק את הרצח או שיסביר את מצוקת הרוצחים, או שינמק כי "ספטמבר השחור" זה ארגון שפרש מאש"ף (כפי שכבר נעשה).
מתקפה כללית וכך, כבר במוצאי שבת, כאשר מדינת ישראל נסחפה לכאב הלאומי בעקבות החטיפה, נזעק
הארץ - העיתון הפלשתיני בשפה העברית - והדגיש מה מדאיג אותו. החשש שמא יתברר כי החמאס קשור לחטיפה (דבריו נכתבו לפני הודעתו של ראש הממשלה כי אנשי החמאס עומדים מאחורי החטיפה), מה שעלול לגרור תגובה קשה של המימשל בוושינגטון כלפי ממשלת האחדות רשות-חמאס, שהארץ כמובן מרוצה מאוד מכינונה.
אבל במוצ"ש ובעיקר היום, כבר עברו דוברי השמאל הפבלובי למיתקפה כללית. הרי לא ייתכן שיתרחש משהו חריג בישראל ובשטחים, בלי שנתניהו שנוא נפשם לא ישא באחריות ישירה. בין אם מדובר בשריפת ענק בכרמל, בשלג כבד בירושלים, בשיגור טילים מסיני או בחטיפת נערים מטרמפיאדה בגוש עציון. הכל הולך.
תשאלו, למשל, את
אמיר אורן, הפרשן הביטחוני של הארץ מיודענו. אורן זקוק למטרת קבע בולטת שכל השתלחות בה - מותרת. פעם זה היה אריק שרון (לפני שקיבל כתב מחילה מהשמאל בעקבות ההינתקות). היום זה נתניהו.
ואז, עוד בטרם התפרסמו פרטי החטיפה, כבר קבע אורן כי "נתניהו ובנט הם האשמים". למה? כיוון ששניהם תמכו במה שקרוי בהעברת "חוק המחבלים" בממשלה, ובכך, פיתחו לדעתו, מוטיווציה מיוחדת אצל ארגוני הטרור. אורן לא טרח לספר לנו איזה מוטיווציה הפעילה בעבר את ארגוני הטרור, לפני שהצעת החוק הזו עברה בממשלה.
שמעון שיפר מ"ידיעות", שכח בלהטו את אחריותו של ביבי לתבוסה הנוראה שנחלה נבחרת ספרד במונדיאל, ואחרי ששילם מס שפתיים לכאב הכללי ולדאגה לשלום החטופים, קבע החלטית כי "תפיסת הביטחון של נתניהו קרסה"!
400 מחבלים קרסה? ברגע אחד? אפשר להבין את שיפר - הממונה מטעם עיתונו על פירשון האפוקליפסות המדיניות שבדרך - שהוטרד עד היום נוכח השקט היחסי ששרר בישראל ובשטחים, בחמש שנות ממשלותיו של נתניהו. עכשיו סוף-סוף יש לשיפר כשלון מהדהד...
אבל זה לא הכל. העיקר הוא חטאו הכבד של נתניהו בשיחרור אסירים פלשתינים כדי להתניע את המו"מ המדיני (במקום להקפיא את הבנייה) ולשחרר את
גלעד שליט. ואת זה כותב מי שעיתונו (ואתר האינטרנט שלו ynet) היה בין מובילי המאבק הציבורי הקולני נגד ראש הממשלה נתניהו, המתעקש שלא לנהל מו"מ עם החמאס, בעוד גלעד שליט נמק בכלא החמאס.
(בהערת אגב נזכיר, כי היה גם ראש ממשלה אחד שקדם לנתניהו בשיחרור כ-400 מחבלים בתמורה להשבת גופות שלושת חטופי הר דב ושיחרורו של אלחנן טננבאום (שנחטף בדובאי במהלך עסקת סמים והעובר לידי החיזבאללה), אבל ייתכן ששיפר לא שמע על אריק שרון).
ומה הפתרון שמציע שיפר? לא קשה לנחש. הרי תמיד מפמפם לנו השמאל את הפתרון האולטימטיווי הישן-נושן: צריך לזכור, כותב המומחה לאפוקליפסת, כי מיליוני הפלשתינים ימשיכו תמיד לפגוע בנו כל עוד לא יזכו בחירות מהכיבוש.
בקיצור, מדינת ישראל יכולה להשתחרר סופית מאיומי הטרור רק אם תסכים לשלם את דמי הפרוטקשן הידועים. כמובן, בלי להציב שום תנאים מיוחדים לתשלום, כפי שעושה הממשלה הנוראית היום.
או אז, לפי המנטרה של "מחנה השלום", נחזור לעידן השלום המופלא ששרר כאן לפני 1967. זה שאולמרט - יקיר עתונו של שיפר - כמעט מימש, אלמלא איבד אבו-מאזן ברגע האחרון את הטלפון של
שולה זקן.
