אני מצטערת שגם מחשבות כדלקמן עולות בתוך הצער, הזעם והכאב על החטיפה. אני יודעת שאין זה מתפקידי כאזרחית בלתי נחשבת להיות מעורבת בעניין החטיפה, אבל שלא ברצוני, ומתוך סולידריות עם משפחות החטופים, ניסיתי למצוא פתרון שאיש לא יבקש ממני.
אם רוצים הוכחה לכך שצה"ל אינו צבא כובש, אפשר לדלות מן ההיסטוריה התנהגות צבא כיבוש במקרה דומה של חטיפה. כדי לא להסתבך עם החוק שאולי כבר התקבל ואולי עומד להתקבל, לא אנקוב בשם צבא הכיבוש, מושא ההשוואה, גם אם כיוונה הפוך. זאת משום שאין בדעתי להסתמך על יכולת ההבנה של מי שיכול לתבוע אותי על ה"השוואה", ואף לעצור לחקירה.
ובכן, צבא כובש, כאשר הנכבש מבצע חטיפה, אוסף את כל התושבים מכל השטח הכבוש, עוצר כראות עיניו מזקן עד טף, נשים, נערות, כל מה שיכאיב לחוטפים, ומציב אולטימטום: החטופים תמורת שחרור מדורג של העצורים והעצורות, בדגש על עצורות, אם תרבות החוטפים רגישה דווקא לנושא זה.
מכיוון שצה"ל אינו צבא כובש, וממילא אין נכבשים תחתיו, אסור לדרוש ממנו מהלכים אפקטיביים לא נעימים כאלה. הוא גם צבא מוסרי, אם ניזכר בקצין מוערך שסולק מפני שכשל בדחיפת מפגין אירופאי תמים, במקום לסגת ולשמש דוגמה אישית לחייליו.
עוד מעט נחזה בהטחת האשמות לא-שווא הדדיות, בין המשטרה שקיבלה הודעה על חטיפה מאחד החטופים, והרדימה אותה עד אשמורת השחר, לבין הצבא שאיחר משום כך לאתר את החטופים. לי, מכל מקום, לא ברור אם המשטרה שם היא מג"ב, או מג"ב שם הוא צבא. כלומר, מי נגד מי בסכסוך הצפוי. מפעילותו בעמונה וביצהר, קשה להסיק דבר.
