לעתים נוחתים עלי ימים שאני מוצא עצמי תוהה על התנהלותם של הערבים החיים אתנו ובתוכנו מאז המאה התשע-עשרה, באשר לעצם יכולת הסתגלותנו לחיים משותפים ושווים בארץ האבות. לרוב אלה מחשבות מטרידות, עוקצניות כסרפד חורש בבשר החי, לגבי השנים הבאות. התהייה אם תימצא דרך להעמיק אחוות שותפות בין כולנו כמפתחים ארץ שיכולה להיות דגם של חברת מופת, אינה מרפה.
בארץ מתחוללת מהומת-נפשות בימים אלה. חטיפת הנערים היא אירוע קשה, תזכורת מרה למתרחש. ראש הממשלה אינו נוסך ביטחון, גרוע מזה, הוא חוזר לשמש בתפקידו בכל דרמה מזדמנת, כגיבור תיאטרון טראגי, איש חלול, המפקד העליון. הוא אינו מחמיץ רגע להוכיח כי הוא פוזייר מלידה, כפי שנהגנו לכנות לפני דורות אחד מסוגו, עושה רוח המייצר פוזות מגוחכות בהליכותיו.
רבות נכתב על האירוע. רבים הצטופפו כבעלי עניין ואמירה מקורית לקשקשנים בתוכניות הטלוויזיה התפלות, עד שהמציאות הדואבת לגורל שלושה נערים החטופים הפכה למעין תוכנית "האחים הקטנים" המתחרה ומאפילה לרגע על תוכנית האשפתות הטלוויזיונית, "
האח הגדול". את מי לא שזפה העין בין נדחקי התהילה-לרגע? איש מהם לא יכול היה להוסיף משיחת גוון משכיל על דברי הקריינים המקצועיים. אז מה הם עשו שם על המסך, לבד מהמולה רעשנית על גבול קינטור הטעם הראוי?
בתוך המהומה הזאת נשמעים צלילים שונים, אך נעדר קולם של אזרחי ישראל הערביים, למעלה ממיליון איש. בעולם מתחולל גיהנום של טבח נורא בו מוסלמים רוצחים מוסלמים, בהמונים, במאות אלפים, ולא זכור לי אישיות ערבית בעלת שאר-רוח בארץ הזאת שתקום לזעוק כנגד הזוועה הזאת. גרוע מזה, כשנשמע קולו המפתיע, כמעט לא יאמן, קול צעיר ורענן של ישראלי צעיר שהוא ערבי בן נצרת, שיצא באמירה ברורה ומגנה את חטיפת שלושת הנערים ואת הטרור הפלשתיני, לא נמצאו קולות תומכים לחזקו. על פנייתו הברורה לראש הממשלה להימנע מניהול משא-ומתן עם הטרוריסטים, תוך שהנער מדגיש את היותו ישראלי, בן לעם ערבי החי במדינה דמוקרטית, זכה בגינויים, בגידופים, כאילו ראוי להוקיעו.
אלפים מאזרח ישראל הערביים תקפו אותו בחריפות מפחידה, בגינויו כעומד אל הקיר והם סוקלים אותו בחרפות לשון רעילה, מגנים אותו בכל דרך. ממבין אלה עלול לצאת גם מרצח אלים לשלוח יד בנער הנדיר הזה.
שמו של הנער מוחמד והוא בן 17, בן גילם של הנערים החטופים. הוא העלה ברשת סרטון בו אינו מהסס לבטא את עמדתו הברורה בערבית, בעברית ובאנגלית. לנער יוצא הדופן הזה ברורה האמת המזעזעת על מה שקורה בין ערביי העולם הטובחים איש באחיו, בלי מעצורים, מתוך תאוות הרג ורצח שאין מלים לתארם; כמו אין ולא היה מוסר שבלעדיו אין חברה אנושית מתקיימת.
הוא שומע כנראה את הזעקות העולות מאפריקה, מסודן וממקומות אחרים בהם בגלל הבדלי פולחן אמוני נרצחים מאות אלפים מוסלמים. הוא שמע וראה את התמונות המעזעות מסוריה, בה נטבחו על-ידי
בשאר אסד קרוב למאתיים אלף מבני עמו. הוא מפנה קצת מבטו לעירק ורואה את הזוועות המתחללות שם בין סונים לשיעים, וזעקתו של הנער הנועז הזה באה לביטוי כה-צלול ומעורר אמון כשהוא אומר, "אני ישראלי, החי במדינת ישראל הדמוקרטית."
אני מטה אפרכסת מכווננת לקליטת צלילים דקים נוספים שיתמכו בו במדבר הזה שהוא משוטט בו כטובע בחולות לוהטים, כאילו לא נבנתה כאן ארץ יפהפייה. כי הרי אליבא דאותם אינטלקטואלים ערביים שצריכים היו להסתמר בקומה זקופה בתמיכה גלויה בו, הם שותקים כסלע ערום. עדיין איני קולט צלילים מעודדים המתאחדים לנעימה כובשת שאולי מהנער הזה מנצרת ודומיו תצמח בארץ חברה איכותית מרתקת.
לא מכבר כאשר פלוני העלה רעיון של חילופי שטחים בין ישראל למדינה הפלשתינית, קמה זעקה בקרב ערבים ישראלים שעומדים לגרום להם עוול שאין להשלים אתו, למרות שאיש מהם לא היה נעקר מביתו (!). האמת הפשוטה היא שאיש מהם איננו רוצה להיות אזרח המדינה הפלשתינית. אבל רבים מהם אוחזים בשני צדי המאכלת. הם אינם רוצים גם בהמשך התקיימותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום העברי. קשה להימלט מהמחשבה שהם מסוכסכים בדעתם ובעצם אינם יודעים מה ברצונם.
אני שואל עצמי להיכן נעלמו כל אותם ארגונים חברתיים ומחפשי צדק כמו "עדאלה", מול נהרות הדם הרותח באזורנו, מתפרץ מלועיהם של הרי געש שבקרבם רותחת לבת שנאה משמידה; מהם פורצים אשדות זרמים של דם שאי-אפשר יהיה למחות אותם כלא היו. ערוציהם של אלה לא יתייבשו כל עוד ערביי ישראל שותקים כנגד מצג האימה המסחררת הזאת. כל עוד לא מתקיימות בארץ עצרות של מחאה נוקבת עד שמי-אל, מקרב ערביי ישראל; כל עוד לא יצא מצעד אחד מכפר אחד לעיירה, לנצרת, במחאה על טבח האחים, כי אז אין צדק בעולמם של אלה והם ממשיכים לקיים מחזה תעתועים מצמרר בו מונצחים זיוף ועיוות בלתי-נתפס של מציאות הזויה. ולא רק צדק נמלט מעיני רבים מול ההשלמה הבזויה של ערביי ישראל עם הטירוף הרצחני, אלא גם מעט מאותה גאווה של הנער מנצרת על היותו אזרח הארץ, מדינת ישראל.
כל רחש קל ביחסים יהודים-ערבים, מדומיין או שקיים, גורר אחריו אין סוף מחאות של נציגי הציבור הערבי כאילו כל הטבחים המזעזעים האלה, מתקיימים כאן, במדינת ישראל. משל אין פושעים גדולים מהישראלים המבצעים ג'נוסייד שיטתי בעם הפלשתיני. אין אפילו טעם להעמיד מצב שקרי זה מול מסכת השיגעון הגדול באזורנו. כל משגה של נער-חייל, הופך בפיו מנהיגים ערביים בישראל כחאנין זועבי, למעשה רצח-עם מכוון. הישראלית הזאת המגדירה עצמה כפלשתינית, היא בת משפחתו של אותו נער מנצרת, מוחמד זועבי.
צריך לקרוא כיצד חברת הכנסת שונאת-ישראל זו מנגחת את בן משפחתה הצעיר על האמירה הברורה שלו בעד ישראליותו: "טיפש ומסכן", כך, כינתה אותו שלוחת-לשון זו. איזה מרחק נפשי עצום קיים בין הנער מנצרת לבין קרובתו זו שמעיה מתהפכים בבואה לשמוע מלת-חסד הנאמרת על ישראל במובהק. אילו הייתי יודע על מישהו מנציגי ערביי ישראל שיתבטא כך בגלוי כמו מוחמד, כי אז הייתי מתברך כי אולי יום יבוא ונלמד לחיות ביחד, כפי שקיווה אבי.
לפני למעלה מחמישים שנה ערך
אבי יוסף אנתולוגיה נדירה בשם "סיפורים עבריים מחיי הערבים", בה קיבץ מסיפוריהם המצוינים של יוצרים עבריים שכתבו כמותו על חיי הערבים ברגישות, בהערכה ובכבוד. כבר בדברי הקדמתו נתן אבי ביטוי לאמונתו השלמה כי עלינו לחפש אחר כל ערוץ לחיות ביחד עם הערבים שבתוכנו, שווים עם שווים כי אין דרך אחרת.
יש למצוא גשרים לעוד ועוד מבני דורו של מוחמד מנצרת. אולי מדור צעיר זה תצא בשורה מהדהדת מבירת הגליל. מוחמד זועבי הנער הוא איש אמיץ החושב לעצמו וכנראה גם מאמין שאיננו יחיד הנוקט עמדה כה-ברורה ותורמת. קולו מרגש עד עומק-לב ולרגע מתעורר ספק שמא אני שומע מהרהורי לבי. אולם זהו מסר ברור ותקיף שלא בא לתעתע. את האמירה המדויקת של מוחמד צריך להביא לפני כל אדם קשוב לרצון העז לשמור על ישראל כמדינה עברית ודמוקרטית השואפת ככתוב במפורש במגילת העצמאות להכיל בחיבוק את כל אזרחיה, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, יהודים ואחרים. ביחד אנחנו ישראלים.
