הגם שאני יודע שכבר קדמו לי רבים, לא ארפה: ארצה להכות את השמאלנים עד זוב דם. גם ברגעים של צער לאומה כולה, עם היוודע דבר החטיפה חסרת הרחמים של שלושה ילדים, השמאל האטום עדיין בשלו.
ניר ברעם צווח בגרון ניחר בתוכניתו של
רזי ברקאי, בתחנת השידור של הצבא עליו הוטלה המשימה למצוא ולחלץ את החטופים, כי הוא "מבין" מה גרם למעשה הברברי של הערבים: 40 שנות כיבוש. "כיבוש", "כיבוש", "כיבוש", "כיבוש".
הצעיר הסנילי הזה מדקלם את המילה בהתאמה מתגלגלת, משל אומר כּיבּבּבּוּוּוּוּוּוּוּוּשׁשׁשׁשׁשׁשׁ, כשכל אות ערבה לחכו.
מה יש במילה הזו שכל כך קוסמת לאנשי השמאל? הרי, לא תמיד זה היה כך.
לפני קרוב ליובל שנים הגעתי לארצנו כעולה חדש ממקסיקו. תחנתי הראשונה בארץ קודשנו הייתה מושב שיתופי של בית"ר, צור נתן, הוא ההתנחלות (כן, כן "התנחלות") הצבאית הראשונה שהתאזרחה אחרי מלחמת ששת הימים. היא שכנה ליד הגבול, ליד קלקיליה. והנה, הגבול התרחק פלאים, ברח לו עד לירדן. שוב לא היה צורך במוצב צבאי שהתחפש למושב חקלאי. אשר על כן זכה לאזרוח.
אני מציין זאת, כי עבודתי הראשונה בארץ הייתה קשורה למקום הולדתי: נשלחנו לקטוף אבוקדו. הפרי הזה מקורו במקסיקו, ושמו נגזר ממילה אחת שהיא לאו-דווקא ספרדית, אלא נָאוּאָטְלְ -שפתם של האצטקים- ילידי המקום ובעליו, עד שהגיעו הספרדים
וכבשו אותו. הופ! שוב אותה מילה ארורה -
"כבשו" אותו.
אבל זה לא כל העניין. את הפרי הנהדר הזה קטפנו בקיבוץ בסביבה, קרוב מאוד לכפר סבא: רמת
הכובש.
לא, לא, לא, אי-אפשר ככה! שוב הכיבוש משתרבב לי בכל דבר. רמת
"הכובש"? קיבוץ מן השמאל? מעניין איך קוראים לו היום! אולי בצוק העיתים שינו לו את השם הנורא שהיה לו.
אמת, השמאלנים של ימינו - אין בכוחם לשנות את שם הרחובות והאתרים שמזכירים את הפשע הנורא מכל, את
הכיבוש. וכך נגזר עלינו לחיות מי יודע עוד כמה שנים עם רחוב
"כובשי קטמון" בירושלים, או עם "גן
הכובשים" בשפלה. משום כך, נשארנו עם
"כובשי השממה" בלבד. וגם זה בקושי, כי באזור ההוא של "התנחלות ערד" באו הבדואים למלא את החלל.
בימיי הראשונים בארצנו, כשבאתי לקטוף את האבוקדו, שבעיני היה ונותר עם שמו המקורי aguacate, ה"כיבוש" בשמו של הקיבוץ לא הפריע לי כלל. ידעתי מהי דרך הקניין היחידה בה מכירים אומות העולם:
כיבוש בכוח הנשק! ככה הן רכשו את אדמותיהן שלהן לאורך ולרוחב הגלובוס. בדברי הימים שלהן כיבוש קידש תמיד בעלות.
אבל עם מתקפת הגינוי על הילדים החטופים התערערה אמונתי לרגע. נו, באמת,
כיבוש זה טוב? תמיד טוב?
אני כותב בעברית ואפילו חושב בה. זה עידן ועידנים שאיני יכול לומר "אבל בלילה בלילה אני עוד חולם בספרדית". מה כן? המילה היחידה שאני עדיין חושב עליה בשפת אמי היא conquista - כיבוש. ובמיוחד reconquista - כיבוש חוזר!
הדברים הטרידו את מנוחתי עד כדי כך שפניתי בשאלה אל האדמו"ר שלי, הרב הגאון מגוגל.
ביקשתי ממנו לדעת כיצד מתייחס העולם למונח שהשמאלנים בישראל הפכוהו למילה גנאי, הנוראה מכולן.
גירד במצחו, ליטף את זקנו הלבן, המגיע לו עד למותניים, והשיב לי כשחיוך נסוך על פניו (הוא ידע מה מציק לי):
אם תקליד את המילים
conquista españa
תקבל 11,900000 תשובות
אם תקליד
conquest spain
תקבל 9,150000 תשובות
אם תקליד
conquest america
תקבל 28,000000 תשובות
ואם תקליד
conquista america
תקבל 20,700000 תשובות
למדתי מתשובתו של האדמו"ר מגוגל שאם אני רוצה להגיע לשלושים מיליון תשובות, עלי לאהוב את המילה. אמור מעתה:
כּיבּבּבּוּוּוּוּוּוּוּוּשׁשׁשׁשׁשׁשׁ, כּיבּבּבּוּוּוּוּוּוּוּוּשׁשׁשׁשׁשׁשׁ, כּיבּבּבּוּוּוּוּוּוּוּוּשׁשׁשׁשׁשׁשׁ. זה טוב, זה חזק, זה מרגיע, זה מרענן. זה צודק. זה יפה. זה אמיתי. וזה... מרגיז את השמאלנים!
