בכל פעם שנדמה שכבר ראינו הכל ושמענו הכל בהתנהגות פסולה של עורכי דין, אנו למדים שיש לנו עוד מה לראות ומה לשמוע. קחו לדוגמה את הדוא"ל שקיבלתי (יום ד', 18.6.14) מעו"ד אלון דוידוב מתל אביב.
הטקסט היה קצר ולעניין: "מצ"ב כתב תביעה. הוגש שלשום במחוזי מרכז". דוידוב אכן צירף את התביעה, שעשוי להיות בה עניין ציבורי: תביעת נזיקין בסך קרוב ל-3 מיליון שקל נגד השוטר נסר א-דין בן-שפיק ונגד המדינה. הטענה היא, שאותו שוטר (שמן הסתם כבר פוטר) ביצע עבירות מין בתובעת, תושבת השטחים שהתגוררה בארץ שביקשה לקבל אזרחות ישראלית מכוח נישואיה לאזרח ישראל.
בן-שפיק הודה במעשיו במסגרת הסדר טיעון שהושג לקראת סיום פרשת התביעה, ובשנת 2011 נדון ל-16 חודשי מאסר בפועל. כעת מבקשים הקורבן והבעל לחייב את בן-שפיק ואת המדינה לפצותם בגין עוולות נטענות של תקיפה, רשלנות,
הפרת חובה חקוקה, פגיעה באוטונומיה של הפרט ונזק נפשי לא-ממוני.
אז מה הבעיה? - שדוידוב העביר אלינו את התביעה במלואה, כולל שמותיהם של התובעים. והרי כל מי שמכיר את התחום המשפטי קצת יותר מיום-יומיים, יודע ששמותיהם של קורבנות עבירות מין אסורים בפרסום. בתיק הספציפי הזה, שמה של המתלוננת מופיע בכתב האישום בראשי תיבות ועדותה נשמעה בדלתיים סגורות. לא יכול להיות ספק כלשהו, שאסור לפרסם את שמה.
דוידוב שלח כאמור את התביעה במלואה, וזה בסדר גמור - כי אנחנו לא כותבים על הליך משפטי מבלי שנראה במו עינינו את המסמכים. אבל הוא היה חייב למחוק את שמותיהם של התובעים, כי גם אנחנו לא אמורים לדעת את שמותיהם. והוא היה חייב לציין בדוא"ל הנלווה שאסור לפרסם את שמותיהם. כאשר הפניתי את תשומת ליבו לכך, לא זכיתי לשום מענה.
בדקנו עם גורמים מוסמכים ביותר בלשכת עורכי הדין ונאמר לנו בצורה חד-משמעית, שמדובר בעבירה אתית גסה. אנחנו נוסיף: ייתכן שאפילו מדובר בעבירה פלילית. אבל נניח בצד את האתיקה והפלילים; מה עם ההגינות המינימלית והאנושיות המתבקשת כלפי הלקוחה? לא מספיק מה שכבר עבר עליה? על כל זה דוידוב כנראה לא חשב, בטרם אץ-רץ לפרסם את שמו שלו - על חשבון כבודה ופרטיותה של הלקוחה.
תאמרו: בשורה התחתונה שיחקתם לידיו - עובדה שפרסמתם. אז אני לא בטוח שהכלל ההוליוודי "as long as you spell my name correctly" חל גם כאן. ואם למישהו יש ספק: אנחנו מפרסמים את הדברים כדי להוקיע את המעשה ואת העושה.
