"בחלקות הקברים כבר ניכרים סימני האביב. שיחים מלבלבים ופרחי העונה זוקפים ראש בכתמי צבע מרהיבים, בשלל גוונים. היופי הזה, כאן, בבית הקברות הצבאי, גורם לרחל לחוש כאב בחזה" - כותב יעקב צור באחד מ-14 הסיפורים בספרו, "עפיפון בשמי קריית שאול".
הנושא המשותף לכל הסיפורים הוא השכול. הסיפורים מספרים על הורים, על אחים, על רעיות ועל בנים, ששכלו את יקיריהם במערכות ישראל ובצבא, על דרכי התמודדותם עם האסון ועל החלל שנפער בחייהם בעקבותיו. כל סיפור נוגע ברובד אחר של החברה הישראלית ובפן שונה של ההתמודדות עם השכול.
"הסיפורים מרגשים עד דמעות ושזורה בהם נימת חמלה, אמפתיה, הומור דק ולעתים יש בהם גם רמז לאופטימיות זהירה. כמו שמשתמע משמו על הקובץ כולו, המאגד את קלילות העפיפון, את צבעוניותו ואת תומו, יחד עם נחרצות וכובד המשקל של טורי המצבות בבית-הקברות הצבאי" - כותב צור.
את אל"ם (מיל') יעקב צור הכרתי הרבה לפני שפגשתיו. הלל, אביו, היה מורה ומחנכי בבית-הספר היסודי, שלמדתי בו, והוא רמז לפעמים על בנו הצנחן, כבר בימי מלחמת סיני. לימים - אחרי ששכל את סגן אייל, בכורו, קצין תותחנים, שנפל בלבנון בשנת 1982, לפני מערכת שלום הגליל - הכרתי את יעקב. לכן, התעניינתי מאוד בספרו, שנכתב מהיכרות בלתי-אמצעית של הנושא.
השכול משנה את האנשים, ואינו חס על גדול ועל קטון, שעוברים את השינוי. צור מתאר היטב את השינויים - לכאורה, באנשי קצוות - אך מקריאת כל סיפוריו, שכתובים בהרבה כישרון ועם אמפתיה, ניתן להבין, שזו מנת גורלם של כולם. האובדן, הקרע, מטלטל וגורם לחיבוטי-נפש. תהום אדירה פעורה בין השכול לבין האדם שהיה לפני האסון, והוא נסחף למחוזות אחרים לגמרי, שהכניסה אליהם אינה אפשרית לאחרים.
צור מתאר את הנתק, המתהווה בין השכול לחברה - ולפעמים, גם בינו לבין משפחתו הקרובה. כל אחד עובר אחרת את השינוי הנורא, ששובר אנשים ומשפחות. האם זה כוח עליון? האם זו שבירה בתגובה לאסון?
מ"עפיפון בשמי קריית שאול" ניתן להבין, כי הטלטלה כבירה, והשבר טבעי ונורמלי. אם כן, מה התרופה? נדמה לי, שצור בחוכמתו לא ניסה לרפא, או לרשום מרשמי שיקום, אלא רק לתאר תופעה כבירה - וגם זו משימה כבדה.
12 הסיפורים, חלקם קצרים מאוד, מתארים פן מעניין של החברה הישראלית, שמוכה בשכול צבאי, בשכול מתאונות ובשכול ממחלות. כאב שכול, משתמש צור בניסיונו ובעטו כדי לתת לנו תמונה מורכבת של החברה הישראלית.
ספר מומלץ מאוד, למרות הנושא הכאוב. הספר כתוב בשפה פשוטה וקולחת. קראתי אותו ברצף, מכריכה אל כריכה, וכמעט שלא הנחתי אותו מידיי עד שסיימתי את קריאתו.