לפני כשלוש שנים נחשפנו למה שמכונה "המחאה החברתית". רבבות אנשים, נשים וטף יצאו לרחובה של העיר והפגינו כנגד האי-צדק שיש לטענתם בחברה הישראלית.
לאורך ההיסטוריה היו שטענו ואף מחו כנגד עוולות חברתיות. כולנו זוכרים את המהפכה הצרפתית, או את המאבק של האפרו-אמריקנים בארה"ב. אולם נראה שהראשונים למחות היו דווקא... קרח ועדתו, בפרשת השבוע שלנו.
קרח מגיע עם כ-250 איש ועומד בהפגנה מוחצנת מאוד מול משה והזקנים וטוען: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'?". לכאורה, מחאה לגיטימית למדי: מדוע משה ואהרון משתלטים על ההנהגה? מדוע הם ממנים לבדם את 70 הזקנים? הרמב"ן מבאר את טענתו של קרח: הרי כל העדה עמדו בהר סיני ושמעו את עשרת הדברות ומדוע דווקא אהרון נבחר להנהיג? קרח יוצא כנגד משה וטוען ל"אי צדק חברתי".
המדרש מתאר לנו את טענת המוחים: "מיד התחילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל ואמרו: משה מלך, ואהרן אחיו כהן גדול, ובניו סגני כהונה, תרומה לכהן, מעשר לכהן, כ"ד מתנות לכהן". הוא אומר: ראו את משפחת עמרם שלקחו את ההנהגה לידיהם, ולא זו בלבד - אלא אף הטילו עלינו "קנסות" בצורת תרומות ומעשרות. טענתו העיקרית של קרח כלפי ההנהגה של עם ישראל במדבר היא: "העם דורש צדק חברתי"!
נקודת משבר הרמב"ן מביא לנו את הצד של עם ישראל במחלוקת: "מתחילה היה לב העם אחרי משה ואהרן, וכאשר לקחו קרח ועדתו איש מחתתו וישימו עליהם קטורת ועמדו פתח אהל מועד עם משה ואהרן - אז קרא קרח לכל העדה ואמר להם, כי בכבוד כולם הוא מקנא. וייטב הדבר בעיניהם, ונקהלו כולם לראות, אולי יישר בעיני האלוהים ותשוב העבודה לבכוריהם".
העם נסחף אחרי קרח והייתה לו כנראה סיבה טובה. הופעתו של קרח באמצע המדבר לא מקרית. קרח מגיע בנקודת שבר גדולה מאוד בין העם לבין משה. בפרשה הקודמת מבשר משה לעם את הבשורה הקשה: "במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה ...ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה".
קרח מבין שזו שעתו. לאחר בשורה כזו, מי ירצה במנהיג כמו משה? עדיף מנהיג כמו קרח שיבטיח להם הליכה מהירה לארץ ישראל. במצב כזה, כמעט כל דבר שקרח יגיד - ישמעו לו. העם חובר אל קרח בזמן "ניסוי המחתות" בדרישה למה שהם מכנים "צדק חברתי".
דווקא תגובתו של משה תמוהה. מצופה היה ממנהיג שישיב לקרח על טענותיו ויוכיח את צדקתו. אולם תגובתו של משה אחרת לגמרי: "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה". משה מייחס חומרה מאוד גדולה לטענת קרח, עד שהוא מבקש מהקב"ה שישנה מהטבע.
קינטור הלכתי חז"ל מוסיפים לנו פן למחלוקת - מחלוקת "הלכתית" שבאה לקנטר את משה: "קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת, מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו משה: חייבת בציצית. אמר קרח: טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה?! בית מלא ספרים, מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו: חייב במזוזה. אמר לו: כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית?! אמר לו: דברים אלו לא נצטוית עליהן ומליבך אתה בודאן" מבאר הכלי יקר: נראה שדעת בעל המדרש זה לומר שקרח חלק על מציאת ה' יתברך.
המדרש מנסה לתאר לנו מחלוקת שאיננה דורשת "צדק חברתי", אלא מחלוקת הבאה למוסס את הבסיס עליו מושתתת ההנהגה של משה - הלכות לא הגיוניות! ציצית, מזוזה, הקדשת הלויים - אלו הם רק דוגמאות לטענתו של קרח למציאות הלכתית לא הגיונית, או במילים שלו: "פרי דמיונו של משה".
ייתכן שאם קרח היה נשאר במישור של "צדק חברתי", הוא היה יכול לפתח דיון תרבותי. אולם כאשר קרח פונה למאבק חזיתי מול מה שמשה מייצג - הקב"ה - משה חייב להגיב בתגובה הכי קיצונית שהוא יכול: מוות על-טבעי. חז"ל מגדירים את מחלוקתו של קרח כמחלוקת "שאינה לשם שמים". אם קרח היה נשאר בטענתו לצדק - זה לא היה מחלוקת אלא מחאה. אולם כאשר קרח חולק על יסודות ההלכה - זו אכן מחלוקת שאינה לשם שמים.
גם בימינו ניתן לזהות את החוט הדק שבין מחאה על צדק לבין מחלוקת שאיננה לשם שמים. כאשר אנו דורשים צדק חברתי, אנו חייבים תחילה לוודא שאנו מקיימים צדק חברתי ושהמחאה מבוססת על טענות אמיתיות המבטאות הפליה, חוסר שוויון, שחיתות שלטונית. אולם כאשר הבקשה לצדק נובעת ממניעים אישיים, מסטיגמות, הכפשות והטלת רפש על ציבורים אחרים - זוהי לא מחאה; זוהי מחלוקת שאינה לשם שמים.
קרח במחאתו מלמד אותנו מהי "מחלוקת שאינה לשם שמים" שאיננה דרישה לצדק חברתי. ואילו המשנה מלמדת אותנו שמחלוקתם של הלל ושמאי היא "מחלוקת לשם שמים", והיא זו שבסופו של דבר תביא אותנו ליישום של צדק חברתי.
