החכם עיניו בראשו

רופא אינו מחכה שהחולה יקדח מחום בטרם יתן לו אנטיביוטיקה. מי שסולל כביש אינו צריך תאונת דרכים קטלנית כדי לקבוע בצידיו תאורה. מורה לא ימתין עד לסוף השנה כדי לבדוק האם תלמידיו קלטו את החומר. אפשר להביא עוד ועוד דוגמאות, אבל אני חושב שהמשל ברור. והנמשל? – ההתנהלות של ישראל ביחס לתשתיות טרור. רק אחרי שנחטפו שלושת הנערים, החלה ישראל לפעול ביד קשה נגד החמאס ביהודה ושומרון. מפעלים לייצור רקטות בעזה זוכים לביקורו של חיל-האוויר רק לאחר שהן נורות על אשדוד ואשקלון. חיזבאללה יכול להתעצם בשלווה כל עוד הוא אינו יורה על קריית שמונה. המדיניות הזו נמשכת עשרות שנים, עוד מימי פעולות התגמול בשנות ה-50 של המאה הקודמת, אשר שמן מעיד במדויק על אופיין. ישראל אינה מונעת ממחבלים לפגוע באזרחיה, אלא אם כן הם מתחילים. לנוכח העובדה שאחרי למעלה מ-60 שנה הטרור עדיין כאן, הגיע הזמן לחשיבה מחודשת מן היסוד. חשיבה יוזמת שתסתכל קדימה, תגן מראש על החיים ולא תנסה לגבות מחיר לאחר גדיעתם.

לגבי נשיא ארה"ב, חייבים לקרוא את במלואם את דבריו של שלמה המלך: "החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך". לכך אפשר להוסיף את אמרתו הידועה של ר' יצחק עראמה: "אין חכם כבעל הניסיון", ולהשלים את המתבקש: "ואין שוטה כמי שאינו לומד מן הניסיון". דומני שלא צריך להגיד יותר מדי. עירק, אירן, מצרים, סוריה, אוקראינה, קוריאה הצפונית, רוסיה. אלו הן רק כמה מן הזירות בהן מתגלה ארה"ב במלוא מערומיה בשנות נשיאותו הקטסטרופלית של ברק אובמה. שנים בהן ארה"ב הפכה ממעצמת-על יחידה לעוד אחת מכמה מעצמות. "אנחנו לא יכולים להיות בכל מקום", אומרים בוושינגטון כאשר האולטרה-קיצונים הולכים ומשתלטים על עירק – תגובה שהיא הצהרה רשמית וחד-משמעית על התפרקות ממעמד מעצמת-העל, שחייבת להיות בכל מקום. חוץ מזה, תראו לי איפה ארה"ב כן נמצאת; לא בכל מקום, רק בכמה מקומות. בליל הבחירות בשנת 2008 אמר אחד מיועציו של אובמה, שהוא אינו מבין מדוע ארה"ב צריכה להיות במלחמה עם האיסלאם הקיצוני. שש שנים וחצי מאוחר יותר, אובמה עצמו עדיין אינו מבין זאת. שש שנים וחצי מאוחר יותר, אובמה עדיין אינו מבין שמדיניות חוץ פירושה לקבוע אסטרטגיה ולהוביל את האירועים, לא להסתפק בתגובות טקטיות למהלכים הנכפים עליו. את המחיר משלם העולם כולו.

המחלוקת השנתית בין משרדי האוצר והביטחון על תקציב הביטחון היא דו-שיח של חירשים, כי אין אפילו מצע מוסכם לדיון. לכל משרד יש נתונים אחרים, וממילא כל אחד מהם טוען שהתקציב גדל/קטן בהתאם לנתונים שבידיו ובעיקר בהתאם לפוזיציה שלו. לא ייתכן שדיון כה חשוב וגורלי יתקיים מבלי שניתן יהיה לראות במה מדובר. הפתרון פשוט: שגורם חיצוני יבדוק לעומק את תקציב הביטחון ויקבע אחת ולתמיד מה בסיסו, מה מקבלים מארה"ב, מה שייך ומה לא שייך, מה קבוע ומה משתנה, מה שנתי ומה רב-שנתי. נכון, זה תקציב סודי, אבל יש בישראל מספיק מומחים בעלי סיווג ביטחוני מתאים. העובדה שהצעד המתבקש הזה מעולם לא ננקט, כנראה לא נובעת משיקולי ביטחון מידע אלא משום שהמצב הנוכחי נוח לשני המשרדים. אף אחד מהם לא רוצה שיתגלה חלילה שהצדק עם האחר ושהוא משתמש לאורך שנים בנתונים שגויים/מוטים. אז ממשיכים לעצום את העיניים ולומר: אנחנו לא רואים דבר.

מי שקצת מכיר את שוק הספרים הישראלי ועיניו בראשו היה חייב לדעת, שחוק הספרים יהרוס אותו. הכוונה הטובה – להעניק למחברים יותר מאשר שקל לכל עותק – יושמה בצורה הגרועה ביותר: התערבות רגולטורית בשוק החופשי, שנכון לעכשיו גרמה לייבוש כמעט מוחלט של פרסום ספרים חדשים, מביאה את סטימצקי לסף קריסה ומאיימת על קיומן של הוצאות הספרים ושל החנויות הפרטיות. שורש הרע הוא בכך, שמחבר מן השורה מקבל 12-8 אחוזים מתקבולי המו"ל נטו. מאחר שסטימצקי וצומת גוזרות קופון של 40% מהמחיר הקטלוגי, המשמעות היא שגם אם ספר יימכר במחיר מלא של 100 שקל, המחבר יקבל ארבעה-שישה שקלים לפני מס. אפילו אם יהיה לו רב-מכר בקנה מידה ישראלי, שכר הסופרים יהיה הרבה יותר קרוב לשכר המינימום מאשר לשכר הממוצע. הפתרון הוא לטפל בשורה התחתונה במקום בשורה העליונה, דהיינו – בתגמולים לסופר ולא במחיר לצרכן. צריך לקבוע שהמחבר יקבל תמיד אחוז מסוים מהמחיר הקטלוגי, ומי שרוצה לתת הנחות – שיעשה זאת על חשבונו-שלו. אולי זה יצמצם את טווח ההנחות, אבל לא יבטל אותן לחלוטין ויותיר להוצאות ולחנויות מרווח תמרון. את השינוי חייבים לעשות כאן ועכשיו, לפני שלא יישאר בשביל מה לעשות אותו.

מוסף "ממון" של ידיעות אחרונות הצביע בשבוע שעבר אמפירית על מה שאני הרגשתי כתחושה: דוכני האוכל בנתב"ג עושקים את הלקוחות. משולש פיצה וקפה הפוך עולים 50% יותר מאשר בחוץ, סטייק פרגית עולה 40% יותר, על פוקצ'ה תשלמו 36% יותר, ועוד היד נטויה. התירוץ של הזכיינים הוא: דמי השכירות לרשות שדות התעופה גבוהים במיוחד. אני לא קונה את זה. ראשית, מרכיב השכירות אינו יכול להיות כה גבוה בכלל העלויות. שנית, איש לא הכריח אותם להתמודד במכרזים; הם עשו זאת רק משום שידעו שיוכלו לגלגל את המחיר המופקע על הלקוחות. ושלישית, הם יכולים לעשות זאת בגלל הסיבה האמיתית לפשיטת העור הזאת: העובדה שמדובר בלקוחות שבויים שאין להם שום חלופה. הפתרון המתבקש הוא להתארגן מראש ולהטיל חרם צרכנים מוחלט על מפקיעי המחירים הללו. תביאו אוכל מהבית; תתייחסו לזה כאל פיקניק. בישראל מותר להעביר שתייה בבדיקה הביטחונית, אז תנצלו את זה. נראה את החכמולוגים הללו ממשיכים לעשוק אותנו כאשר יגלו שהדוכנים ריקים והמסעדות שוממות.

באחד ממדורי הסאטירה של סוף השבוע שעבר נכתב: "עובדי רשות השידור מחריפים את העיצומים – דני נוימן יפרשן את כל משחקי המונדיאל". הרבה נכתב ועוד ייכתב על הפרשן העילג והמיותר ביותר בתולדות שידורי הספורט בישראל, זה שאומר לנו את המובן מאליו ומספר לנו את שעינינו רואות. אני רוצה לתרום רק פנינה אחת. זה היה במשחק בין הולנד לספרד. בשידור החוזר, כאשר ידוע שהמשחק הסתיים בתוצאה 1-5 לספרד, הפטפוטים של נוימן ושל יורם ארבל נשמעו דביליים במיוחד. השיא הגיע בדקה ה-45. נוימן: "הולנד בצורת המשחק הזאת לא תוכל לחזור למשחק". עוברות עשר שניות, רובין ון-פרסי מתעופף ומשווה בשער מדהים ביופיו. נו, לואיס ון-חאל כנראה שמע את נוימן ומיד שינה את הצורה. עכשיו אנחנו יודעים מי עומד מאחורי הניצחון ההולנדי הענק.